שבת אחת, שלעולם לא אשכח

כי כשאתה גדל בלי אבא מגיל 17, אתה נלחם על כל זיכרון שקשור אליו

אף שלא קרו בה אירועים גדולים במיוחד, ועברו מאז קצת יותר מ־30 שנה, אני זוכר כל פרט מאותה שבת במגדיאל. כל מה שהתרחש בה, מכניסת השבת ועד צאתה, התגבש לכדי אחד מזיכרונות הילדות היפים שנותרו לי משבת עם אבא שלי. אולי זה קשור לכך שבאותה שבת הייתי הבן היחיד שהתלווה אליו (יתר אחיי נשארו בישיבה), ואולי מה שריגש אותי היה להיות עם אבא בכור מחצבתו, לעשות איתו שבת שלמה במושבה שבה גדל ושעליה לא חדל להתרפק עד יומו האחרון.

נסענו למגדיאל כי הייתה שבת בר־מצווה לבן של פנחס דאום, בן־דודו האהוב של אבי, שהיה כאח לו. ההתרגשות נבעה מכך שלמעשה פנחס לא ידע שנבוא. זו הייתה הפתעה. אירוע בר־המצווה היה מיועד ליום אחר, והעלייה לתורה הייתה במסגרת מצומצמת. פנחס לא רצה להטריח את אבא לבוא לשבת שלמה, מה גם שלא היה אדם דתי וזה דרש היערכות מוגזמת ביחס לאירוע המינורי הצפוי. אבל את אבא זה לא עניין. הוא החליט לדאוג לעצמו לאירוח במגדיאל, ולהופיע לפתע לעלייה לתורה בבית הכנסת. התארחנו אצל משפחה נחמדה שהיה לה בית עם עץ תפוזים גדול בחצר, מבלי לגלות לפנחס שאנחנו באים. הייתי ילד בכיתה ד' או ה' וכל ההתרחשות הסודית הזו מאוד ריגשה אותי. בשבת בבוקר הלכתי בציפייה עם אבא לבית הכנסת המרכזי במגדיאל, המקום שבו אבי התפלל כילד, וכשנכנסנו בשערי בית הכנסת, פנחס הבחין באבא והבין שהגיע לכבודו בהפתעה מהגולן לשבת שלמה, כדי להיות שותף בעלייה לתורה של בנו. את החיבוק ביניהם בשניות לאחר מכן לא אשכח. הם נפלו זה לזרועות זה כאחים אהובים. האהבה שהייתה ביניהם נחרטה בתודעתי.

נדמה לי כי העובדה שאבי היה רב אורתודוקסי ופנחס אדם חילוני, ולמרות זאת נפשותיהם היו כה קרובות, עיצבה משהו בדרך שבה אני רואה את העולם. 

במהלך כל התפילה הייתי מוקסם. מכל עבר צצו דברים שהכרתי מסיפוריו של אבי על מגדיאל, מושבה שבזיכרונו הייתה המקום היפה עלי אדמות, עם האבטיחים הטעימים ביותר, התפוזים המשובחים ביותר והאנשים שהסיפורים עליהם אף פעם לא נגמרו. במהלך כל התפילה ישב לידי יהודי שהביא לי סוכריות. לא היו ילדים רבים בבית הכנסת הזה, והוא, מחלק הסוכריות מחוסר העבודה, התרגש כל כך מנוכחותו של הקליינט החדש, עד שמבלי משים נתן לי כ־50 סוכריות. אבא "קיבל עלייה", כמובן, ואני התיישבתי בגאווה במקום שבו ישב סבי בגאווה, שכן שמו עדיין הונצח על הכיסא ("חנוך דאום"). 

בסוף התפילה ביקשו מאבא להעביר שיעור קצר. פנחס הביט בגאווה באבי מדבר על הפרשה, ובמהלך השבת כולה לא הפסיק להודות לו שטרח והגיע מהגולן כדי להיות בעלייה לתורה של בנו הבכור. 

פנחס דאום היה איש שעסק בצורכי ציבור ומבוני וראשוני מגדיאל, שבה חי כל חייו. לתקופה מסוימת היה גם סגן ראש העיר הוד־השרון. פטריוט ישראלי, איש משפחה למופת. בשבוע שעבר החזיר נשמתו לבורא בבית חולים בפריז, עיר שהִרבה לחזור ולבקר בה, ושם שהה עם אשתו לחופשה שבמהלכה נדם ליבו. אינני יודע מה יש למעלה בעולם שאחרינו, אני באמת לוקח את כל האופציות כסבירות, אבל אם בכל זאת קורה שם משהו, אין לי ספק שאבי הגיע לקבל את פניו כשזה הגיע לשערי שמיים וליווה אותו לגן העדן, המקום השמור ליהודים יקרים כמותו. 

את הבשורה על פטירתו של פנחס קיבלתי ביום שישי, ובמוצאי שבת, בשעת לילה מאוחרת, כשאני בדרך חזרה מהופעה במודיעין וברדיו ישי ריבו מנגן בקולו, חשתי לפתע עצב גדול שמציף את נשמתי. היה זה מעין גל כזה של תוגה עמוקה ששטף אותי, וניסיתי לחשוב עם עצמי מה בדיוק קורה לי. פנחס אמנם היה אדם שאהבתי, אבל הוא בן דוד של אבא, והייתי פוגש בו בעיקר באזכרות ברמת הגולן, שם היינו מתחבקים בחום – אבל זה לא שאיבדתי חבר קרוב או מישהו שהיה חלק מהיומיום שלי. אבל העצב, העצב ממש אחז בי בעוצמה ובצורה שלא חוויתי שנים רבות. הוא כמו פילח את ליבי. חשתי כאב פיזי ממש. ישי ריבו שר ברקע ודמעות זלגו מעיניי, כך דקות ארוכות, שבמהלכן הבנתי דבר מה: כשאתה מתייתם בגיל צעיר, כשאתה מאבד אבא בגיל 17 וחייך חולפים בלעדיו – הוא לא נמצא בחתונה שלך ולא מכיר את ילדיך – יש בהם, בחברים ובאנשים שאתה יודע כמה הוא אהב, משהו ממנו. פיסות. אתה רואה אותם וזה לרגע מחזיר אותך לתחושה שהוא ישנו, שהוא לא רק איזו תמונה ממסוגרת בסלון. ועכשיו כשפנחס, אחד מהאנשים שהיו הכי קרובים לאבא הלך גם הוא, הזיכרון של אבא כמישהו חי שבאמת היה פה, התעמעם עוד קצת, קיבל עוד מכה, והחיים, שגם ככה אני מנהל בלעדיו מימי בחרותי, התרחקו עוד קצת מנוכחותו החסרה. כשפנחס נפטר, איבדתי בעצם עוד חתיכה מאבא.

וזה לא שאני מרגיש שיש לי זכות לבוא בטענות על חיי; אני בר־מזל מבחינות רבות ומגוונות. אבל באותה שעת ליל מאוחרת, בכביש העולה לירושלים, כשישי ריבו מפעים בקולו, בכיתי על פנחס ובכיתי על אבא ובכיתי עליי. 

"ורק אתה יכול להפוך מספדי למחול, לזכך את החול, לרכך בי הכל. ורק אתה מבין איך לגשת ללב שלי, משכך כל כאב שבי, מרפא את הלב". 

נוח על משכבך בשלום פנחס אהוב. יהי זכרך ברוך.