פאנץ' בננה

למה דווקא הבדיחות הפחות מושחזות מצחיקות אותי יותר (ואיך זה קשור להלל ושמאי)?

הצטרפו אליי למסע קצר ומעט אסוציאטיבי בין חקר פאנצ'ים, סרט דוקו מדהים ושורש המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי. נתחיל בפאנצ׳ים, ליתר דיוק עם שניים מהקשים שבהם. אבל חשוב להבין את הרקע: מקורם של שני הוואן־ליינרים הללו, בניסיון לעלוב באיזו קהילה דרומית בורה באמריקה, מסוג המקומות החלשים והנבערים האלה שאנו לא מספיק מכירים, לאחר איזה מקרה מזעזע של גילוי עריות מורחב שהתגלה שם. הבדיחה הראשונה הייתה בערך כזו: מה בעל מאותה קהילה אומר לאשתו כשהם מתגרשים? "אני מקווה שנוכל להישאר בני דודים". הבדיחה השנייה הייתה אכזרית יותר: מה זו בתולה באותה קהילה? ילדה בת 9 שרצה יותר מהר מאח שלה.

הבדיחות נראות לכם קשות? ייתכן, אבל הן באו על רקע חשיפה תקשורתית של מעשים קשים בהרבה. יש מי שיראה בבדיחות הללו עניין פוגעני ויש מי שיחשוב שזו סאטירה, שהיא סוג חשוב של ביקורת ודרך אפקטיבית להגיד משהו על עוולות שיש סביבנו. מבלי להיכנס לדיון הספציפי הזה, אני בדעה שאם כבר בדיחות אכזריות – אז שיהיו טובות וקצרות. ושתי אלה עומדות בהחלט בתנאי הזה. 

נמשיך. מה הפך את שמאי לשמאי ואת הלל להלל? מדוע אדם אחד הופך לקפדן והשני לנינוח? יש שני סיפורים על הלל הזקן שקשורים אחד לשני באופן נפלא. הסיפור הראשון הוא על הלל הצעיר, שמגיע לבית מדרש אבל לא נותנים לו להיכנס, והוא הולך לגג להקשיב לדברי התורה דרך הארובה (עד שהשלג מכסה אותו).

הסיפור השני הוא על אדם שאינו יהודי, שרוצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת. שמאי הזקן דוחה אותו. הלל הזקן לעומת זאת מקבל אותו ומלמד אותו את הכלל: ואהבת לרעך כמוך.

רוצה לומר: התלמיד שבצעירותו לא הוכנס לבית המדרש הפך עם השנים לרב גדול שמקבל כל אחד. אמנם יכול להיות שהלל גם נולד כזה, קשה לדעת, אבל ברור שסיפור חייו העצים ועיצב את מי שהפך להיות. 

אבל לי נדמה שהיה עוד הבדל בין שמאי להלל, גם אם הוא קשה להוכחה: להלל היה חוש הומור. 

לאחרונה צפיתי בסרט התיעודי ״שלושה אחים זהים״. בחור בן 18 נכנס לשערי הקולג' לראשונה בחייו – ומגלה לתדהמתו שכולם מברכים אותו לשלום. הוא לא מבין מניין הם מכירים אותי. בשלב מסוים מישהו קורא לו "אדי". הוא מסביר שאינו אדי. הבחור מתעקש. לאחר שיחה קצרה הם מבינים שיש בחור בשם אדי שנראה כמותו. בול כמותו. ושניהם מאומצים. שניהם גם נולדו באותו תאריך. הם נוסעים יחד לאדי ועבור שניהם, לעמוד זה מול זה, משול לעמידה מול המראה. הם נראים בול אותו דבר. העיתונות קופצת על המקרה, ומפרסמת את סיפור שני התאומים הזהים שנפגשו לראשונה. במקום אחר באמריקה קורא את הסיפור דיוויד, תאום שלישי, שרואה בעיתון שניים שהם בול הוא. זה כה מופרע, שזה כמעט קומי, אבל כמו בכל קומדיה טובה, גם טרגדיה שזורה במקרה המוזר הזה. כי מפה לשם התברר שהם שלישייה שהופרדה בלידתם ומהרגע הזה התחיל סיפור לא פחות מדהים שעיקרו שאלה: מה קובע את גורלנו, התורשה או הסביבה שבה גדלנו?

הנה עוד דוגמה לפאנץ’ שאני אוהב, שאמר ג'ק בני (בנג’מין קובלסקי), מאבות הסיטקום, באיזה טקס לכבודו: "הפרס הזה לא מגיע לי. אבל יש לי שיגרון, וגם הוא לא מגיע לי". ולמה אני אוהב את הפאנץ’ הזה? כי הצניעות בו איננה מזויפת, אלא מרה. יש בה משהו לא מתאמץ.

לא אחת, הבדיחה הפחות מושחזת מצחיקה אותי יותר. משהו בעדינות שלה. בנונשלנט. יש שתי בדיחות שמתחילות בכך שבן רואה את אבא שלו יוצא על הבוקר מבית בושת, ושואל אותו מה הקטע. בבדיחה הלכאורה טובה יותר, זו שבה הפאנץ’ מוגש ישר לבטן, האבא עונה: "בשביל חמישים שקל להעיר את אמא?"

בבדיחה השנייה, האבא עונה ביידיש: "דאס האב איך שוין געטאן, איין דאגה ווייניקער (דאגה אחת מאחוריי)".

עכשיו תראו, אם תספרו את שתי הבדיחות לחברים, הראשונה תצחיק יותר. אבל אני מעריך יותר את השנייה. הראשונה קלה מדי בעיניי. היא בעצם צוחקת על האמא שאיננה נוכחת. הופכת אותה לחלשה. לצחוק על החלש תמיד עובד. בבדיחה השנייה, זו שמגיעה ביידיש במקור, האבא אומר משהו על עצמו, וזה גם משהו עדין מאוד. כשהוא אומר "דאגה אחת מאחוריי" הוא מבטא איזה כמעט כורח, הוא לא הלך לבית זונות בתשוקה, היהודי המסכן, ואפילו לא מתוך דחיפות. הוא פשוט רצה להסיר את זה מעליו, כדי להתחיל את היום. 

חזרה לסרט התיעודי. הגורל של השלישייה איננו קל. חייהם אינם פשוטים. אחד מהם כלל לא מופיע בסרט, לא אפרט כעת למה, כדי לא לחטוא בספוילר עבור מי שרוצה לצפות. אומר רק כי הגורל המוזר שלהם גרם לי להיזכר דווקא באותה פעם שהלל ושמאי דווקא הגיעו להסכמה ביניהם. הסכמה די חתרנית, שיש בה לא מעט כנות וגם אלמנט קומי אפל ודק, מהסוג שאני מחבב: "תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו".

במילים אחרות, אולי היה עדיף לא להיות כאן, אבל אנחנו כאן, אז בואו לפחות נהיה טובים במקום לבלבל את המוח. 

שבת שלום.