החֵימר שממנו חלומות עשויים

דברים שרואים ברולאן גארוס, הכי קרוב לאוסקה ולפדרר

אני יושב בשורה השביעית באצטדיון פיליפ שאטרייה, שמארח את תחרות הרולאן גארוס. כעשרה מטרים ממני, על המגרש, יושבת המדורגת ראשונה בעולם, נאומי אוסקה, שהייתה היפנית־אמריקאית הראשונה שזכתה בגרנד סלאם. מאז שראיתי את דמעותיה בטלוויזיה, במשחק שבו זכתה באליפות ארה״ב, אני עוקב אחריה בסקרנות. יש לאוסקה הגשה וחבטות כף יד אדירות, אבל ברגע הזה אני שואל את עצמי על האופי שלה: היא הפסידה במערכה הראשונה לטניסאית אותה הייתה אמורה לנצח בקלות, והיא כעת בפיגור 5:4 במערכה השנייה, כשההגשות הן של יריבתה. היא יושבת על הספסל בין המשחקונים ופניה מכוסות במגבת. היא מליטה את פניה, ראשה זז באופן שמבהיר: היא בוכה. האם היא תוכל מתוך הבכי הזה, למצוא כוחות לחזור למשחק אותו הייתה אמורה לעבור בקלות?

חשבתי שלא. טעיתי. אוסקה עלתה ולקחה את המשחקון והשוותה ל־5:5. היא המשיכה בתנופה והשוותה את המערכות. את המערכה השלישית כבר לקחה בקלות. כל המכות שבתחילת המשחק היו לא מספיק מדויקות, נפלו הפעם סמוך לקו ומשכו את יריבתה אחורה. מול עיניי, כעוף החול, ראיתי את סנסציית טניס הנשים, מי שהוכיחה שהיפנים מסוגלים להכיל גם נישואים מעורבים (כשמדובר בכוכבים כה גדולים…), קמה לתחייה. 

זה היה יום כזה בתחרות, שבו השחקנים הפייבורטים התקשו. מזג האוויר מושלם לטניס בעונה הזו בפריז, למעט הפוגות גשם קלות, אבל אל מול עיניי, זברב מפסיד כעת שתי מערכות, לאחר שלקח את השתיים הראשונות. הוא מקבל אזהרה כשהוא שובר את המחבט. עמוס מנסדרוף הסביר לי פעם שיש לו אפס סבלנות לשחקנים שמגיבים בצורה שלילית (מתבכיינים על השיפוט או סתם נראים כמי שכל צער העולם על כתפיהם),  אבל הוא מוכן לקבל מהם זעם. עם הזעם אפשר לעבוד. וזברב עובד. השחקן הזה, שנראה  כמו פסל יווני, מתעלה במערכה החמישית ולוקח את המשחק. למחרת ראיתי גם את נישיקורי נגד צונגה, בקרב גלדיאטורים של ארבע שעות. הקהל דחף את צונגה הצרפתי, אבל ברגעי ההכרעה נשיקורי מוציא מעצמו משהו נוסף,  שפת הגוף שלו משתנה לפתע, והוא נראה גדול על יריבו המקומי. היה זה טניס במיטבו.

אחת לשנה מתקיים בצרפת, במערב פריז, אחד מארבעת טורנירי הגראנד סלאם (מהטורנירים החשובים ביותר בטניס), הרולאן גארוס שמו, על שם טייס צרפתי שהצטיין במלחמת העולם הראשונה. אני רואה את תמונתו של הטייס הזה כבר בתחנת הרכבת הקרובה לאזור המשחקים, ושמח בשבילו על חיי הנצח בהם זכה. אני אוהב את הטורניר הזה משום שהוא מתקיים על חימר, מה שמאריך את הנקודות ומעקר מעט את כוחם של השחקנים שלטכניקה שלהם אני פחות מתחבר.

נקודה ישראלית: אנדי רם זכה בטורניר הרולאן גארוס, אמנם בטניס זוגות מעורב, ועדיין – מדובר בהישג שלא מספיק אנשים מבינים כמה הוא מיוחד. באופן כללי הטניסאים הגדולים שלנו לא הצליחו לעבור את הסיבוב השני בטורניר הזה, גם בגלל חוסר הניסיון על משטחי חימר.

זו הגשמת חלום עבורי, לצפות מקרוב בכל השחקנים הללו שאני מכיר כל כך טוב מהטלוויזיה, ולמי שתוהה מה מעניין בצפייה בטניס אומר את זאת: בטניס, האדם נאבק קודם כל בעצמו. הוא צריך להיות שם. הוא צריך לדעת מתי להתקיף ומתי להתגונן, מתי להמר על ווינר ומתי לעמוד כמו קיר איתן, להיות פאסיבי ולהתיש את היריב עד שיטעה. טניס הוא שיעור במגבלות הכוח, בדיוק, בחוכמה ובדיאלוג. משל נפלא לחיים.

כשצופים בטניס בטלוויזיה, לא חשים את העוצמות. מבינים אותן, אבל לא חווים אותן. אלא שפה, ברולאן גארוס, כשהקהל בדממה, ההגשה הזו של זברב שהגיעה ל־220 קמ״ש, חוררה לך את הלב ופתחה לך את התודעה. היכולת שלו להעיף, בזכות עוצמה ודיוק טכני, את הכדור כאילו הרקטה היא לוע של תותח, היא יכולת שפשוט לא עוברת בטלוויזיה. שם, בכל ראלי הנשמה שלי נעתקת. אני מרגיש בקונצרט. ההרמוניה הזו של שני השחקנים שלכאורה מתמסרים באלכסון, אבל בעצם אורבים כמו חיות לרגע הנכון שבו יכו בק־הנד קטלני לאורך הקו ויכריעו את הנקודה, מסעירה את חושיי. השאלה היא לא אחת מי יעז ראשון, אבל בשונה ממה שמקובל לחשוב, בטניס כמו בחיים, לא תמיד המעז מנצח. לפעמים הסבלנות היא שמכריעה משחקים. כשאתה צופה בטניס אתה מכיר את השחקנים שמפסידים כי לא רצו מספיק, אבל יש גם את אלה שהפסידו כי רצו יותר מדי. 

והנה הרגע שחיכיתי לו באמת: הרגע של פדרר. השחקן הזה שאני כל כך אוהב, האיש שהיה מדורג ראשון בעולם במשך הכי הרבה זמן, ברציפות וגם לא ברציפות, עומד לשחק. פדרר, שזכה ב־20 תחרויות גרנד סלאם, נפצע בטורניר הקודם ברומא, וחששתי שלא יגיע לפריז. ההגשות שלו אינן בעוצמה הגבוהה ביותר, אבל מסיבות שלא ניכנס אליהן כעת אלא נגדיר אותן בפשטות כ"חוכמה", הן הקטלניות ביותר. הטניס של פדרר פשוט יפה לעין.

ב"ניו יורק טיימס" הגדירו פעם את הצפייה בו כחוויה דתית. הוא כבר לא צעיר (ובשל כך שינה את סגנון המשחק שלו והחל לעלות יותר לרשת, כדי לקצר את הנקודות), וזו לו אולי התחרות האחרונה על חימר. והנה הוא עומד לעלות למגרש. אני מביט על הדלת ממנה הוא אמור להיכנס בסקרנות – והרגע אינו מאכזב. הוא לא חזק יותר מאחרים ברמת הדירוג שלו כמעט בשום פרמטר, אבל יש לו את הטניס המושלם, החכם, והיפה ביותר. כל כך הרבה שעות יוטיוב יש לי עם פדרר, כל כך הרבה רגעים של טניס שלו ראיתי שוב ושוב ממשחקי עבר גדולים, אבל עכשיו הוא כאן לפניי. איזה הדר.

ובאחד הרגעים במשחק – שאותו פדרר לקח ללא קושי – באמצע המערכה הראשונה כשהשופט הכריז אאוט על כדור של יריבו (מקום 74 בעולם), פדרר מסמן שהכדור דווקא היה בפנים. השופט יורד להסתכל ורואה שאכן הכדור נחת בפנים ומעביר את הנקודה שכבר הייתה של פדרר ליריבו. אני לא יודע להסביר זאת בדיוק, אבל בשעה שהקהל מחא לפדרר כפיים על המחווה, אני מחיתי דמעה. 

שבת שלום.