גבירותיי ורבותיי, מהפך

או: למה בבחירות הקרובות אני שוקל להצביע לליברמן

בשבועות האחרונים קראתי כאן להקמת ממשלת אחדות. זה אולי ידהים אתכם, אבל לא הייתה לקריאתי השפעה. מדוע זה לא קרה? הסיבה היא בנימין נתניהו. זה לא בהכרח ״אשמתו״, אבל הוא הסיבה לכך שזה לא קרה, וכל עוד הוא יהיה בראשות הליכוד, לא תהיה אחדות. וחשבתי בימים האחרונים שמי שכמוני חושב שישראל צריכה אחדות, צריך להצביע בפעם הזו למפלגה שההצבעה עבורה תגדיל את הסיכוי לאחדות. ומי המפלגה הזו? בגוש המרכז־שמאל זו כנראה כחול לבן; ועבור אנשי ימין (כמוני) שיתקשו לחצות גוש אבל אינם מסוגלים להצביע לנתניהו מצד אחד ולמפלגה שכוללת את הסמוטריצ’יה מהצד השני – ליברמן הפך לאופציה ממשית. זה מעט ספקולטיבי, אבל נדמה כי אם ישראל ביתנו תהיה על עשרה מנדטים, יש סיכוי טוב לממשלת אחדות. בלי נתניהו אולי, אבל עם הליכוד ועם כחול לבן.  

האם אוכל להצביע לאדם כמו ליברמן? כרגע אינני יודע עוד מי המפלגות שירוצו, אבל אולי זה הכיף בבחירות כל שלושה חודשים: אפשר להתנסות בכל מיני הרפתקאות חדשות. 

זו איננה התאהבות נאיבית והבעיות בהצבעה לליברמן ברורות לי, אבל וואלה, המפלגה הזו, שהאיש בראשה אמר "לא" לשיגיונות חסידות גור, הפכה מבחינתי לראשונה לאופציה. או כמו שאמר לי חבר, שהצביע בעבר למפלגות בגוש השמאל: הסכם מדיני במילא לא על הפרק, אז אם בא בן אדם שעם חמישה מנדטים מגן על האינטרסים שלי כליברל מול אופציה של קואליציה חרדית, למה שלא אתגמל אותו? 

ומשום שבאופן אישי יש לי כבוד רב מאוד ואפילו אהבה למגזר החרדי, חשוב לי להדגיש שבעיניי לא להקים קואליציה שתהיה שפוטה של האדמו"ר מגור זה גם אינטרס חרדי. כל חרדי חדש שרוצה לעבור תהליך ישראליזציה מבין זאת. לימודי הליבה והיציאה לעבוד אינם נגד המגזר החרדי. הם בעדם.

מילה על החרדים, ברשותכם: כמו שקרה לנו, המתנחלים, בהתנתקות, יש רגע שבו ציבור צריך לשאול את עצמו איך הגיע לאן שהגיע. למה כולם שמחים לאידו. ההתנתקות עברה בקלות יחסית בציבור הרחב לא רק בגלל התבונה שחשבו בטעות שיש בה, וגם לא רק בגלל התקשורת האוהדת. היא עברה בקלות גם כי היו יותר מדי אנשים שרצו לראות את המתנחלים חוטפים מכה. כל האמפתיה ששמורה בדרך כלל לחלשים לא הייתה שם, כשאלפי משפחות גורשו כפליטים מכור מחצבתם וראו את ביתם נהרס. המסקנה הייתה ברורה: ציבור שכל כך הרבה אנשים שמחים לאידו, חייב גם הוא לעשות חשבון נפש. 

ויגיע הרגע שבו גם הציבור החרדי יצטרך לעשות את בדק הבית הזה. זה לא יעבוד עם הטפות מבחוץ שרק יגרמו לו להסתגר, וזה לא יעבוד בכפייה. אבל יגיע רגע שיקומו שם מספיק אנשים אמיצים (ישנם רבים כאלה) וישאלו: איך קרה שכל כך הרבה ישראלים שמחו לראות את ליברמן דופק אותנו. בספרו החדש והמעולה ״חזרה בלי תשובה״, מראה ד"ר מיכה גודמן איך ישראלים רבים נרתעים מהיהדות בגלל הפוליטיזציה שלה. 

ויש עוד נקודה: גם אם התעקשותו של ליברמן על חוק הגיוס כלשונו הייתה דווקנית, האם לא הגיע הזמן שהחרדים עצמם יתהו: האם העובדה שהנהגתם מתעקשת על כך שבניה לא ישרתו בצבא, היא לא משהו שראוי לבחון מחדש? כמי שבנו נמצא כעת במיונים ועומד לשרת את המדינה במשך שלוש שנים לפחות, אני תוהה: האם לא הגיע הזמן לנסות לאחות את הפצע המדמם הזה? ואני לא כותב זאת בשנאה, ולא בהתנשאות. בי נשבעתי: אינני מטיף לחרדים, אלא מקווה בשבילם שהם עצמם יבינו שיכול להיות גם אחרת.  

ובלי כל קשר ובגלל שזו עמדת מיעוט שלא קיבלה אהדה כלשהי, הרשו לי להביע צער על כך שנתניהו וגבאי לא סיכמו לבסוף על ממשלה משותפת. אני יודע שזו עמדה ביזארית, ואני מבין שגאוני הטוויטר לא קיבלו את המהלך באהבה. אבל מי שהמדינה חשובה לו, יכול לכל הפחות לנסות להבין שממשלה שיש בה אנשים מימין ומשמאל, ומציאות שבה נתניהו לא מתבצר בכנסת כמקלט מפני העמדה לדין, זה מצב טוב שאפשר היה להגיע אליו בלי מערכת בחירות. באופן אישי אני מצטער שזה לא קרה. ובכלל, אני לא חושב שצריך לחפש סיטואציות מושלמות. זה קשור גם לליברמן: אחיי השמאלנים, שחלום חייכם הוא להעיף את ביבי, אתם הסבורים שקואליציה שתהפוך לעיר מקלט לנתניהו (ואולי עבור ליצמן, ביטן ודרעי) היא מסוכנת לישראל ולדמוקרטיה – האם יש לכם את הפריבילגיה להסתייג מליברמן, האיש שמנע בגופו עשור נוסף של שלטון נתניהו־סמוטריץ’־חרדים, וכנראה היחיד שבידו למנוע זאת בעתיד? כבר אמרה רחל המשוררת, ״לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא״. 

ואחרי שאמרתי את זה — שאם הבחירות היו היום, גם האופציה להצביע לליברמן הייתה מבחינתי אפשרות סבירה — אומר עוד דבר: עם המחשבה הזו שאני יודע יותר טוב ממישהו אחר למי להצביע – אני סיימתי. אני מספר על המחשבות שלי כדי לשתף ולעורר דיון, אבל בהן צדקי, התחושה העמוקה ביותר שלי היא שאין לי מושג. אני באמת איבדתי את היכולת לעקוב. להבין מי באמת נגד מי. מה זה שמאל ומה ימין, מי עובד עבורנו ומי עבור עצמו. אני מתכוון לבוא למערכת הבחירות הזו בענווה מוחלטת, והתקווה היחידה שלי היא שזה לא יהיה מכוער. פחות ספינים, פחות נגטיב, פחות לעג ויותר דיון מנותק ומכיל. 

אז הנה חזרנו לאותה נקודה. אלה ששונאים את ביבי ישנאו אותו יותר, ואלה שתומכים בו יגבירו תמיכתם. ואיזה כיף ששבועות עכשיו כדי לקבל פרספקטיבה אחרת על הדברים, ולהיזכר בכל השעות המתוקות שבהן למדתי תורה בחגי השבועות בחיי; ואיך צעדתי בשנות נעוריי בבוקר לכותל, לתפילת ותיקין, יחד עם פמלייתו של מי שהיה ראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם שפירא ז"ל, שגם בגיל 75 היה פוסע בצעדים מהירים, כמעט ריצה קלה, אל מקום קודשנו. ומערכות בחירות באות והולכות, השחקנים מסתדרים כל פעם אחרת על המגרש, אבל את מגילת רות קראנו בעבר ונמשיך לקרוא גם בעתיד, וגם אם ננמנם קצת בין הפרקים אחרי ליל שימורים ולימוד, כשנשמע את דברי נעמי לרות, נתרגש תמיד כאילו שמענו זאת כעת לראשונה: "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי, המות יפריד ביני ובינך".

חג שמח.