לקשור את הקצוות

ביום שבו נבין שגרבוז הוא לא ה–"שמאל" ומרזל הוא לא ה–"ימין", יתחיל כאן דיון אמיתי

כשהיינו בכיתה ב' או ג' הביאו לבית הספר מרצה שחזר מאתיופיה מסיור אצל אחינו היהודים, שחיו שם בגולה הדוויה. הימים ימי טרום מבצע משה ומבצע שלמה, והשמועות על קהילות יהודיות ממוצא אתיופי החלו להתפשט. המרצה הביא עימו שקופיות והראה לנו כיצד באתיופיה אכן יש קהילות עם בתי כנסת ומנהגים יהודיים. הוא היה נרגש, ודיבר על חצי שבט המנשה. כשסיים את הרצאתו בדמעות עם תפילה שאחינו יגיעו לארץ הקודש, הוא שאל האם למישהו מהתלמידים יש שאלה על ההרצאה. רק אחד הצביע. היה זה ילד שחיבבתי, אבל הוא לא היה לגמרי אפוי וחששתי משאלתו. עוד מעט נגיע למה שהוא שאל אבל ברשותכם, בואו נהיה עם החשש שלי: מצביע תלמיד עם קו חשיבה שבעיניי הוא מפוקפק, ואני מרגיש מבוכה וחרדה, כי אני חש איזו אחריות ומתבייש מכך שהאורח החשוב שהגיע לבית הספר ישליך מהשאלה שאותו תלמיד ישאל על כולנו. הוא הרי לא מכיר את הילד ואת הסיפור שלו, אז אולי יחשוב שכולנו מוזרים?

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

ונשאלת השאלה: למה בעצם הייתי צריך לחשוש? למה אנחנו חושבים תמיד שהחריג משליך עלינו? האם שאלה אחת מטורללת תגרום לאורח לחשוב שכל התלמידים שהקשיבו בשקט ובעניין להרצאה מטורללים אף הם?

לא ראיתי את התוכנית המלאה של איילה חסון בשישי האחרון, אבל מההקלטה החלקית שהייתה לי בממיר, ראיתי דיון שקיים הפאנל המלומד על השופט עודד אל־יגון, ושמתי לב שרוב הדוברים, כולל ספי עובדיה וחן ליברמן החביבים, מסבירים שדבריו של השופט על לינור אברג’יל מזעזעים, אבל מיד מדגישים שהוא מייצג רק את עצמו. איילה חסון, אשת תקשורת שלזכותה ייאמר שהיא מקפידה שלא ללכת עם העדר, ניסתה להבין מה בוער להם להסביר את העניין, במקום לעסוק בדבר עצמו. הם בעצם אמרו שהניסיון להפוך את דברי השופט בדימוס לסיפור הוא ניסיון מסוכן יותר מדברי השופט, וצריך לגדוע אותו באיבו. האמת? הבנתי אותם. הרגשתי שהם, ממש כמו שאני הייתי באותה הרצאה, נבוכים מהאפשרות שהציבור יחשוב שאל־יגון ביטא עמדת רבים. יש צדק בדבריהם. הרי אין טעם לנפח כל אמירה מטורללת לכדי אירוע לאומי. אבל בדיוק מסיבה זו לא הבנתי מדוע חן ליברמן סיכמה את הדיון בכך שהיא עדיין מצפה לגינוי של נתניהו את המפגינים נגד הטקס האלטרנטיבי (מה הקשר?), ולמה ספי עובדיה היה צריך לומר, בבואו להקטין את חשיבות דברי השופט, שדבריו בוודאי לא חשובים ולא משפיעים כמו אלה של רבני עלי.

אגב, עובדתית בוגרי עלי לא יוצאים מהמכינה גזענים אלא מלח הארץ, אז כנראה שהשיעורים המעטים שמוצאים אלה שמחפשים בארכיון של המכינה לא ממש משפיעים, מה גם שעל רבני עלי געשה הארץ אז בכלל לא הבנתי את הטיעון.

אבל בעיקר לא ברור מדוע מי שטוען שאל־יגון מייצג רק את עצמו, לא יכול להבין שכך הדבר גם במקרים אחרים.

עכשיו תראו, לא התכנסנו כדי ליפול על איזה משפט שמישהו אמר בפאנל, בחיי שזה לא העניין פה. העניין הוא שדווקא בגלל שאני מזדהה עם הרישא של דבריהם של עובדיה וליברמן, שלא צריך לתת לכל טִמטום בודד להשתלט על סדר היום, חשוב לי להראות לשניהם כמה קל ליפול בזה. זה לא נובע מתוך איזו מזימה זדונית וזה לא קורה לאנשי שמאל בלבד. ככה מתנהל השיח בישראל: כל צד נאחז בקיצוניים שבאנשי המחנה השני ומנסה להקיש מהם למחנה כולו. חלקם עושים זאת מבלי משים, מתוך דאגה עמוקה מהאחר ומתוך חרדה שהבן־גבירים והכסיפים הם אכן פני הימין והשמאל כולו, ויש כאלה שעושים זאת במודע, כדרך להשחיר את היריב.

אבל אני, קוראים אהובים, לא מוכן לשתף פעולה עם החרא הזה יותר. הפיתוי גדול, אני יודע. לקחת איזה גרבוז אחד ולהפוך אותו לסיפור לאומי כדי להשחיר את מחנה השמאל זה אירוע מתגמל. כיפי. גם לקחת שבעה מפגינים דוחים שמגדפים משפחות שכולות בטקס האלטרנטיבי, לצלם אותם מקרוב ולקבוע שזה הנושא החשוב, זה דבר שקל לעשות. זה בוודאי קל יותר מלנסות להבין מדוע רוב הישראלים מסתייגים מטקס זיכרון שנעשה במשותף עם פלסטינים דווקא ביום הזיכרון.

אודה ואבוש: הייתי שם. הייתי בכל התוכניות האלה ובכל האייטמים האלה, אבל חילצתי את נפשי מהדבר הזה. אבל כבר כמה שנים אני מקפיד להסביר למפיקים שמתקשרים אליי שאני מוכן לבוא רק לאייטמים קומיים או לכאלה שלא ברור מראש מה כל צד יגיד. יש קיצוניים בימין ויש קיצוניים בשמאל ויש אנשים, חלקם שולחים לי מיילים, שמדברים על חרדים בגזענות לא נתפסת (אחד הקוראים הסביר לי לאחרונה ש"יש לחרדים בעיות היגיינה") ויש כאלה שמדברים כך על ערבים. אלה תופעות שקיימות בחברה הישראלית, אבל הדרך לגבור עליהן היא לא להגדיל אותן, ולא להפנות אליהן זרקור. כמו שלימדָנו הרב קוק: לא לקבול על הרשעה אלא להוסיף טוב.

כי האמת היא שיש פה כל כך הרבה יותר אנשים טובים מרעים שזה פשוט לא הגיוני להפקיר את השיח ככה רק לקצוות. לא ייתכן שבערב שבו עם שלם צופה בהנאה בלינור אברג’יל, נעסוק כולנו באדם אחד שטינף עליה. השמאל איננו גרבוז והימין איננו ברוך מרזל. בואו נתקדם.

יש כל מיני דרכים לחזק את הרוב המתון במדינה. ואנשים מתונים יש גם בימין וגם בשמאל, גם בציבור היהודי וגם בערבי. הבעיה של המתונים היא שהם לא יודעים לפעול ביחד. אבל אין לנו ברירה. נצטרך ללמוד לעשות זאת.

ובאשר לשאלה בסיום ההרצאה, זה הלך ככה: הילד החביב הרים את ידו. המרצה פנה אליו ואמר: "כן, חמוד, מה רצית לשאול". וזה ענה: ״נכון היו לך בהרצאה 33 שקופיות?״

אני זוכר שהתביישתי מאוד וחשבתי שזו פדיחה איומה, אבל ממרחק של מעל 30 שנה זו נראית לי דווקא שאלה נחמדה לגמרי. שבת שלום.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה