השומר הצעיר

איך קרה שטוראי חנוך דאום טחן שמירות, אבל כמעט אף פעם לא שמר?

עמדתי ליד חדר האוכל של הפלוגה. המפקד הציץ בשעונו ואמר בקול קשוח: "40 שניות, הקפת את הש"ג זוז!" הסתכלתי לעבר הש"ג איתן, שבדיוק שמר שם. "איתן!" צעקתי "בוא מהר!" איתן חשב שאני קורא לו בשם המפקד, והוא רץ אליי. כשהוא הגיע אל שנינו, הקפתי אותו ונעמדתי מול המפקד. "מה נראה לך שעשית הרגע", שאל המפקד בתימהון. "הקפתי את הש"ג", עניתי. "אתה לא הקפת את הש"ג", הוא אמר, כשהתימהון הופך לזעם. "אתה הקפת את איתן". "אבל איתן הוא הש"ג", השבתי. "ש"ג זה שער גדודי!" זעק המפקד, "מה הקשר לאיתן?!" "ש"ג זה שומר גדודי", היתממתי, "וביקשת שאקיף את הש"ג, אז הקפתי אותו". "אתה מתחצף, חנוך? הבנת בדיוק מה אני רוצה שתעשה". "המפקד", עניתי בקול מתיילד, באמת חשבתי שאתה רוצה שאקיף את השומר". "אבל ש"ג זה שער גדודי אני אומר לך", הוא זעם, אבל נימת ייאוש כבר הסתננה לקולו. "אז איך זה", שאלתי, "שמדברים על 'תסמונת הש"ג'?" "מדברים על מה?" שאל המפקד. "הדיבור הזה שתמיד מאשימים את הש"ג? המפקד, אתה לא רוצה לומר לי שהכוונה שמאשימים את השער. מדברים על השומר!"

אתה אף פעם לא מנצח בוויכוחים מהסוג הזה כשאתה טירון, אבל התיאוריה שלי הייתה פשוטה: הואיל ומשך התיזוז יהיה אותו משך, עדיף לי להעביר, לפחות חלק ממנו, בפלפולים. והואיל והגעתי מהישיבה, להתפלפל ידעתי. ואחד הפלפולים האהובים עליי ביותר בישיבה היה ״חפצא או גברא״. זהו דיון תלמודי שעוסק בשאלה האם המצווה היא על האדם או על החפץ, למשל האם יש מצווה על האדם להדליק נרות חנוכה או שהמצווה היא שבבית תהיה חנוכייה דלוקה (הנפקא מינה, כמו שאומרים בתלמודית: אם הגעת לבית שיש בו חנוכייה דלוקה, האם עליך להדליק גם, או ששוב אין צורך).

השבוע פגשתי את אחי, ונזכרתי שוב בפלפול הזה. לאחי יש את מכשיר הסלולרי הכי ישן שיש למישהו על פני האדמה. לדעתי הוא מחזיק דגם שקדם לבננות הענקיות האלה, למי שזוכר. אבל מה שיפה זה שלמרות שבקושי סמסים הוא יכול לקבל, הוא כל הזמן מסתכל במכשיר. מחזיק אותו בהיכון. הוא מכור לסלולרי בדיוק כמוני, אבל לי לפחות יש אייפון עם שלל אפליקציות. אמרתי לו שזו ההוכחה שההתמכרות היא דין בגברא. באדם, ולא בחפצא, כלומר בסוג הסלולרי שיש לו. כי גם אם הייתי מביא לו קישוא הוא היה מסתכל בו כל הזמן. זה משהו בגנים שלנו, אני זוכר את אבא שלנו גם תזזיתי כזה, מלא בהסחות דעת ומכור לטלפון הנייח בסלון.

חזרה למריבות עם המפקד: השמירות הארוכות בצבא היו קשות לי במיוחד. יש לי הפרעות קשב חמורות ולעמוד שש שעות בעמדת שמירה, היה נראה לי לא אנושי. בחלק מהעֲמדות היית חייב להישאר בעמידה, ולשבת התאפשר רק עשר דקות בכל שעה. בתחילה הייתי יושב כל הזמן, ואם מפקד היה עובר, הייתי מסביר שאלה העשר דקות שלי. בעקבות זאת חידדו את הנוהל והסבירו שעשר הדקות הן בסוף שעה עגולה. מובן שהתפלפלתי ושאלתי במה שונה המצב הביטחוני בסוף שעה שבה מותר לשבת. לא עזר. אז מצאתי דרך להישען עם האפוד על עמדת השמירה כדי שרגליי לא יכאבו. המפקד עבר ושאל למה אני נשען. "תגדיר נשען", ביקשתי ממנו. "נשען", הוא אמר, "זה כשהגב שלך צמוד לקיר". "אבל להישען זה לא להיות צמוד", התחלתי להתניע פלפול. "להישען זה להיות תלוי בקיר, לא רק קרוב אליו. אבל אני, אם תיקח כרגע את הקיר ותזיז אותו, אני לא אפול, כי אינני נשען עליו מבחינת שיווי המשקל. האיסור להישען הוא על הגברא, אמרתי לו. אולי הקיר, החפצא, חווה הישענות אבל מבחינתי אנחנו פשוט צמודים". עיניו של המפקד שהאזין לי שידרו בלבול ומצוקה.

בייאושו העביר אותי המפקד למגדל השמירה. היינו אז בגזרת דרום הר חברון, בתקופה שקטה ועצלה למדי. למגדל השמירה היינו חייבים לעלות עם קסדה, כיוון שאחד החיילים מהגדוד שעלה עליה בלילה התעפץ ונפל מהסולם. זה אחד הדברים המשעשעים בצבא: אתה מקבל הוראות בטיחות ספציפיות בגלל תאונות פרטיקולריות לחלוטין. היו עוד עמדות שמירה בבסיס, אבל רק לזו שהחייל נפל ממנה היה צריך לעלות עם קסדה. המשמרת שלי הייתה בין 12 בלילה לשש בבוקר. כשהגעתי לעמדת השמירה גיליתי שהחלונות בה כה ישנים וסדוקים שבעצם איני רואה דבר. אני סתם מונח בקופסת מתכת גבוהה. שמתי לב גם שאי־אפשר לבדוק אם אני עומד או יושב, אלא אם כן המפקד מטפס לעמדה, ואז הסולם הרועד יסגיר אותו. מובן שהתיישבתי מיד. מה בצע לי לעמוד בעמדת שמירה, שממילא אי־אפשר לדעת אם אני יושב בה או עומד. אלא שמהר מאוד תהיתי למה לשבת, אם אפשר לשכב? הרי החלונות אטומים. איני רואה את הגזרה, איני רואה אפילו את עמוד החשמל הקרוב אליי. כדי שאראה מחבל, הוא צריך להצמיד את ראשו לחלון ולצעוק.

מפה לשם, התאהבתי בעמדת השמירה הזו. ביקשתי שישבצו אותי בה תמיד. הסברתי שאני אוהב את השקט שם בלילה, שעוזר לי לחשוב. אבל האמת היא שלא ניצלתי את הזמן שם כדי לחשוב, אלא כדי לישון. לא היו חרופים כאלה בתולדות הצבא לדעתי. אנשים בתרדמת לא ישנים כמו שישנתי שם. הייתי עולה בחצות למגדל, פורס קרטון בעמדה, וישן עד הבוקר. חוץ מפיג'מה, היה לי שם הכל. מכשיר הקשר היה צמוד אליי כדי שאשמע אם יקראו לי. הלילות המתוקים במגדל השמירה זכורים לי כשעות השינה המתוקות ביותר שהיו לי. רוחות נעימות של דרום הר חברון, שקט מוחלט, ניתוק גמור מהציוויליזציה, חשכת ליל ומגדל שמירה גבוה ומבודד. מה אדם צריך יותר מזה בשביל לנמנם?

בבקרים הייתי משחק כדורסל בבסיס. אני זוכר שאחד המפקדים שאל אותי מאיפה המרץ: "שמרת כל הלילה חנוך, למה אתה לא הולך לישון?" "חשוב לי הכושר הגופני", הסברתי לו. "חשוב לי לשמור על יכולת מבצעית". הוא העריך את זה.

באותם לילות חשבתי שלא משנה מה פירוש המושג ״ש"ג״, שומר גדודי כמו שאני חשבתי או שער גדודי כמו שהמפקד טען, מה שאני עושה במגדל זו בוודאי לא שמירה. ואינני גאה בכך ששברתי שמירה במשך חודשיים במגדל, אבל אינני יכול להכחיש שאני מתגעגע ללילות הגנובים האלה. כי את זאת יש לדעת: לילות גנובים ימתקו וטובה שינה אסורה של לוחם בקו, טובה גם משינה בטוב שבמלונות, במיטת פאר מושלמת. שבת שלום.