סלט קיסר

ליד זירת הדמים בקולוסיאום הרומאי הבנתי למה רגעים טרגיים יכולים גם לקרוע מצחוק

״את יודעת מה יפה פה, רוחל׳ה״, אמר ישראלי שעמד לידנו לאשתו בעת שהיינו בקולוסיאום והתבוננו בעוד אחד מהמונומנטים המדהימים של רומא, ״שאת כל זה הם בנו ביום אחד!״.

לרגע עוד חשבתי להסביר לו שהוא לא ממש הבין נכון את הפתגם, אבל מישהו קטע את התוכנית שלי והחל להסביר לי מה התרחש לפני אלפי שנה במקום שאנו עומדים: חלק מהמופעים שהתרחשו כאן היו קומיים־טרגיים, כלומר הם החלו בשעשוע אבל בסופם היו הרוגים. אריות הטורפים בני אדם, או לוחמים המקיזים דם מצוואר חבריהם לקול תרועות הקהל. אפרת שאלה איך בכלל אפשר ליהנות מדבר כזה. זו כמובן שאלה נכונה, אבל צריך להודות שעצם השילוב בין הקומי לטרגי דווקא מובן. לעיתים הטרגדיה מעצימה את הקומדיה.

ברשותכם, דוגמה אמיתית לרגע טרגי שאירע לחבר שלי, שהיה גם אחד הרגעים המצחיקים ביותר ששמעתי אי־פעם. כשהיה חברי בן 12 העירה אותו אמו בבוקר עצוב במיוחד, התיישבה ליד מיטתו ואמרה לו שיש לה בשורה קשה מאוד: ״אבא נפטר מדום לב״. חברי היה מבולבל ועפוף קצת מהלילה, הוא צעד לסלון בעצב ולפתע ראה שם את סבו יושב על הספה, חי לחלוטין. אמא, הוא לחש, סבא לא מת, הוא חי. הוא כרגע בסלון. ״לא שמעת טוב מתוק", השיבה אמו. "לא סבא, אבא נפטר״.

עכשיו תראו, אני יודע שזה אכזרי, אני מודע לטרגדיה, הרי לא במקרה חברי שמע ״סבא״. אביו היה צעיר ובריא ולא הייתה סיבה לחשוב שימות לפתע, וכמי שאיבד אבא בגיל צעיר אני מודע לטרגדיה. זה גם באמת מזעזע לחשוב על ילד שחושב שאמרו לו שסבא מת, והוא מגלה לתדהמתו שסבא חי אבל אז מבין שהאבא הוא שמת. אין ספק שהטוויסט פה אכזרי, אבל יסלח לי אלוהים – זה בדיוק מה שהופך את הרגע הזה למצחיק כל כך.

הייתה תקופה בחיי שהרגשתי שהמון רעיונות מדהימים מגיעים לי בשנתי. הייתי קם בבוקר ואומר לאפרת: "תקשיבי, היה לי רעיון אדיר בלילה, משהו שנהיה עשירים מאוד ממנו והוא גם יכול לשנות את העולם. אבל אני לא מצליח לזכור במה מדובר!" זה תיסכל אותי. התחושה שמדי לילה עולים במוחי, כמו נבואות, רעיונות מְשַׁני עולם שנשכחים ממני בבוקר לא נתנה לי מנוח. חבר הציע לי לשים מחברת ליד מיטתי ובלילה, כשהרעיונות באים, מיד לכתוב אותם. עשיתי זאת. בערך חודשיים כתבתי בשעות הקטנות של הלילה, כמעט מתוך שנתי, מיני רעיונות ומחשבות, עד שהתמונה התבהרה: מדובר בחרא גמור. ממש הבלים שהדעת לא מסוגלת לסבול. בין היתר כתבתי שם שבמקום להשקיע שנים בפיתוח מכוניות מעופפות אפשר פשוט להקטין את המטוסים. היה לי גם רעיון לחדר כושר שהמינוי בו גבוה במיוחד וכל פעם שאתה מגיע להתאמן אתה מקזז מהמחיר. הצעתי שאם בבחירות יש כמות פתקים לבנים שעוברת את אחוז החסימה, ייכנסו שני לבקנים לכנסת. היה גם רעיון לתוכנית כמו "אבודים", רק לזוגות גרביים. ואני זוכר גם שכתבתי שם שעליי לנסוע לרומא עם בגדי אביר וחנית, וכשישאלו אותי מה אני עושה אשיב: ברומא התנהג כרומאי. ובכן, השבוע הייתי ברומא. מובן שלא עשיתי זאת.

באחד הימים בעיר הקסומה הזו קבענו לאכול צהריים במסעדת המבורגרים כשרה, עם מנחם ותחיה הורוביץ, שהגיעו לרגל עסקים (עסקים של זארה כמובן, כשתחיה מגיעה לעיר העסקים שלהם פורחים). בראשית הארוחה מנחם שאל את המלצר ההודי אם יוכל לקבל מנה בלי בצל. אני ביקשתי שינגן בחליל ויגרום לנחש להתרומם (סתם, תרגיעו). אחר כך מנחם תהה שמא יוכל לקבל את המנה בצלחת. הערכתי אותו. "הנה אדם שהחליט לאכול בריא", אמרתי לאפרת. אבל תוך כדי משפט הזמין מנחם גם צ'יפס גדול, ומול עיניי אכל את ההמבורגר שהגיע בצלחת ובלס במלואו גם את הלחם, אבל הוא פשוט עשה זאת עם סכין ומזלג. מתברר שהורוביץ לא עושה דיאטה, אלא פשוט פוחד להתלכלך. הנה כי כן יושב מולי אדם שאוכל לחמנייה עם המבורגר בסכין ומזלג. מראות קשים. מה שנקרא, יצאנו לבדוק וגילינו שזה לא נורמלי.

בדרך חזור, אגב, אחד מאיתנו ישב בביזנס, לא חשוב שמות (זה היה מנחם). אני לא שופט אותו: יש לו בעיות ברגליים בגלל תאונת דרכים והוא השיג דיל, ולמרות שהרגע שבו הדיילת סוגרת את הווילון בינינו לבין מחלקת העסקים תמיד קורע את ליבי (עד כדי כך נעלים אתם, שאינכם מסוגלים אפילו שנצפה בכם?), למנחם לא הספיקה העובדה שהוא יושב מקדימה ואני עם פשוטי העם. אז כדי להתגרות בי הוא שלח לי עם דייל חביב דגימה מהקינוחים שקיבל. הרגע שבו הגיע דייל עם משלוח זעיר מהביזנס – הרי לכם עוד רגע טרגי־קומי חביב, מהז'אנר שנוסד בקולוסיאום.

באחת ההסתובבויות שלנו באזור הוותיקן נכנסנו לאזור תפילה צדדי. התיישבתי על ספסל בכנסייה קטנה שאיני יודע את סיפורה ההיסטורי, וראיתי תיירים כורעים ברך ביראת כבוד, מצטלבים, וכשהם יוצאים – עושים זאת בהליכה לאחור, כמו שאבי לימד אותי לעשות אחרי פתיחת ארון הקודש, לרדת למטה בלי להפנות גב לספרי התורה.

וכאדם שבא ממקום דתי, כאשר אתה רואה אדם אחר, לא משנה מה דתו, נוהג בהכנעה מול איזה משהו שגדול ממנו, מרכין ראשו בפני אל עליון, אתה מרגיש קרוב אליו. זה קורה לי גם כשאני רואה פועלים ערבים עוצרים עבודתם ומשתטחים על איזה קרטון לתפילתם. אני תמיד מרגיש איזו אמפתיה כשאני רואה אותם. אני נזכר בכל עשרות הפעמים בילדותי כשאבי היה עוצר את הרכב קצת לפני שקיעה בצד הדרך הארוכה לגולן והיינו מתפללים מנחה. אלה היו תמיד הפסקות קסומות באוויר הפתוח והנעים של ארצנו, בשעת בין הערביים. ואף שאינני יודע להסביר זאת במדויק, איכשהו הרגעים הללו בצידי הדרך היפה, עת הייתי מביט באבא מתפלל בשקט המוחלט על רקע שקיעת השמש, היו מהרגעים היפים והמתוקים בחיי. שבת שלום.