דרוש: טיפול זוגי

העצרת לזכר רבין הוכיחה כמה חשוב שהימין והשמאל ינסו להיכנס האחד לנעליו של השני

תמו ימי האזכרה השנתית ליצחק רבין ז״ל, ובטרם נתייחס לכך, אומר זאת: מי שאוהב ריב ומדון מוזמן לחסוך לעצמו את קריאת טור זה. צר לי אם זה מאכזב את מאן דהו, אבל אני בחגיגת מלחמת האחים שלוהטת במחוזותינו לא מתכוון להשתתף. אגב, אין לי טענה למי שבוחר אחרת. אני מאמין שרבים מאלה הששים אלי קרב עושים זאת משום שהדבר בוער בעצמותיהם. צדק הם מחפשים. אבל אדם צריך לשאול את עצמו מה תפקידו בעולם, ומה חלקו בשיח הציבורי; וכשאני מביט כה וכה, אני משגיח בכך שאנשים שיוסיפו שמן למריבת המחנות הפוליטיים לא חסרים בישראל, ואילו כאלה שיחפשו ויאירו באור יקרות את המכנה המשותף, כמעט אין.

אם השמאל והימין בישראל היו הולכים לטיפול זוגי, זה מה שהיה המטפל מורה להם אחרי העצרת לזכר רבין בכיכר: מאנשי השמאל הוא היה מבקש לנסות להניח רגע לטענות ולצעקות ולמחאות ולמשרוקיות, ולהתבונן על מצוקת אנשי הימין. לחשוב על אדם שנמנה עם המחנה הלאומי, להיכנס לנעליו של אדם הגון שבמקרה אינו מאמין שיש פרטנר פלסטיני, ולנסות לחשוב מה הוא מרגיש באזכרות ובעצרות של רבין. לנסות להבין למה קשה לו להיות חלק מטקסים, שכמעט תמיד גולשים מזיכרון לדיבור כוללני על "הימין" ועל חלקו ברצח. באופן אישי אני מעיד שאף שכחייל בשריון הייתי הלום וכאוב מהרצח ואף שחיבבתי את דמותו של רבין (למרות שכנער הייתי בהפגנות נגד פינוי הגולן ונגד אוסלו), אני מתקשה למצוא חלק באירועי הזיכרון. בי נשבעתי: הרצח טילטל אותי ועיצב את חיי הבוגרים. אני סולד באופן עמוק מאלימות והקצנה, אבל מרגיש שבימי הזיכרון לרבין אין ניסיון כן לדבר על האלימות וההסתה – אלא רצון להשתמש בהסתה שהייתה, כדי לנגח באמצעותה אותי ואת חבריי. התחושה המצערת שלי היא שיש בימי הזיכרון לרבין ניסיון להזכיר את טראומת העבר לא כדי ללמוד ממנו – אלא כדי לבוא חשבון איתי ועם חבריי ולדחוק אותנו לפינה בלתי אפשרית: רוצים לראות אותנו מגיעים לכיכר; אבל לא כדי שנעמוד שם כשווים עם הכאב, אלא כדי שנכרע ברך.

ואז היה פונה המטפל לאיש הימין ומבקש ממנו להניח בצד לרגע את התחושות שלו, ולנסות להבין לעומק את מה מרגישים אנשי השמאל בכיכר; להבין כמה קשה להם לראות עצרות לזכר מנהיגם האהוב שנרצח – כשהנרטיב השולט בעצרות הללו הוא צו פיוס, בעוד הטראומה שלהם היא דווקא הזיכרון של חוסר הפיוס המבהיל שהיה פה לפני הרצח. חשבו על אנשי שמאל שבאים לכיכר לזכור את מנהיג השמאל שנבחר לראשות הממשלה: האם זה הוגן בכלל לבקש מהם שלא לציין את העובדה שגם היום הם קוראים נאצות ברשתות החברתיות או רואים איך "שמאלן" הופך לסוג של קללה? מישהו מטיל ספק בכך שזה כואב להם באמת? נכון, נכדתו של רבין נושאת דברים חריפים ואולי לדעת חלק מאיתנו חריפים מדי. אבל האם באמת אי־אפשר שלא להבין ולהכיל זאת, כשזה מגיע ממי שיהודי מתועב רצח את סבה? כמה נופת צופים יכול לצאת מאישה שבהיותה נערה סבה הנערץ והגיבור נרצח בדם קר על ידי אדם שראה בו בוגד?

עכשיו תראו, אפשר להיכנס פה לדיונים סיזיפיים סביב השאלה מי יותר צודק בכאבו. אבל מי שינסה לקחת את עמדת המטפל הזוגי, מי מבין הקוראים שבאמת ישב לרגע בטריבונה ויביט על אנשי השמאל והימין מהצד – לא יוכל שלא להודות כי לאלה וגם לאלה יש טענות מוצדקות, ואלה וגם אלה מבטאים קושי אותנטי. והדרך היחידה לחיות פה יחד היא לדעת לוותר לעיתים על הפוזיציה שבה כל אחד מאיתנו עומד, ולנסות בכנות גמורה להיכנס לנעליו של האחר, לחוש את כאבו.

כאיש ימין יכולתי בקלות לכתוב כאן טור שלם על שריקות הבוז שקיבלו צחי הנגבי ולפיד בעצרת, ועל חוסר הסבלנות וההחמצה שיש בצעד הזה. אבל זה קל מדי. במקום זאת העדפתי בשבוע שעבר לנסות להקשיב לאנשי שמאל שעבדו עם רבין, אנשים כדוגמת ח״כ איילת נחמיאס־ורבין, שהיו חלק מהמסע שלו ושהימים הללו של האזכרה שלו מחזירים אותם לאותם פצעים כאובים. ואני רוצה לומר להם: אני מאמין לכם. אני יודע כמה כואב לכם. ואני איתכם. באמת.

אחרי הרצח המזעזע בבית הכנסת בארה"ב צייץ עורך של אתר מגזרי ציוץ נוראי בטוויטר ובו תהה איך בעצם אפשר לכנות את רבני בית הכנסת הקונסרבטיבי שם כרבנים, אם הם מתראיינים לתקשורת האמריקאית בשבת. הציוץ הזה הגעיל אותי, אבל לא זיעזע (ההבדל חשוב להבנת הנקודה, תהיו איתי). הוא הגעיל משום שזה הזכיר לי את אותה נטייה חרד"לית יהירה לראות את החיים דרך עיניים צרות ומצומצמות של איך שהם תופסים את ההלכה. נגעלתי מכך שברגעים מדממים כל כך, זה מה שעלה לאותו כותב בראש.

למחרת ראיתי ציוץ אחר בנושא אחר: עורכת וכותבת ב"הארץ", טרחה להעיר כמה דקות לאחר התאונה המחרידה ליד ים המלח, תאונה שבה נספתה משפחה שלמה מפסגות, שפסגות איננה יישוב אלא התנחלות. קראתי את הציוץ ונדהמתי. איך מסוגלת אשת תקשורת, חשבתי לעצמי, לעבור כל כך מהר לדיון פוליטי סביב תאונה שבה שישה ילדים קטנים נשרפו חיים במכונית. אבל הציוץ שלה לא רק הגעיל אותי הוא גם זיעזע. לא יכולתי להירדם בגללו. השטנה שיצאה ממנו הפכה את קרביי. ותהיתי למה בעצם הציוץ הזה כל כך משפיע עליי, בעוד את הציוץ הדוחה של הבחור הדתי אני מצליח לבטל בבוז. הרי שני הציוצים הם מאותה משפחה. התשובה לכך חשובה בעיניי להבנת השיח שלנו: בעוד את הבחור הראשון אני מכיר – לא אישית, אבל אני יודע למקם אותו בשוליים הסהרוריים של השיח – את העורכת מ"הארץ" אני מסמן כ"אחר". אותה אני משייך לאיזה שמאל כללי כזה. אבל האמת היא ששני הציוצים מייצגים רק את מצייציהם. וכך צריך להתייחס אליהם: בביטול.

אבל מה שקרה בטוויטר זה הדבר ההפוך שקורה תמיד: שמאלנים הפיצו בכל הכוח את הציוץ הדוחה של האדם הדתי; וימנים הפיצו את הציוץ של אשת "הארץ". שני הצייצנים עצמם, אגב, מחקו את הציוצים שלהם. הם חזרו בהם. אבל במקום להניח לכך, הרי מודה ועוזב ירוחם, צילומי המסך שלהם הופצו בעוצמה רבה, כשכל מחנה פוליטי מהדהד את הציוץ שזיעזע אותו, בניסיון לומר באמצעותו משהו על כל המחנה השני. איזו החמצה. עזבו שההגינות, אם כבר, היא לעסוק תמיד בשני צידי ההסתה. אבל יש אופציה טובה יותר: לא לעסוק בה בכלל. כלומר להיגעל ממנה, בהחלט, אבל לא לתת לה לנהל את השיח. לא לתת לה תהודה כה גדולה, לא להשתמש בה כקרדום לחפור בו, ככלי גידוף בתוך השיח הפוליטי שלנו.

אנשים אחים אנחנו. שבת שלום.