סיפור כיסוי

היום ההוא שבו נמלאתי יראה: האם בגלל סכך לסוכה סיבכתי את אבי בחטא נוראי?

באותה שנה, קצת לפני סוכות ואני כבן 13, ושלחו אותי, דווקא אותי מכולם, להביא כפות תמרים לסכך. ה"סכך לנצח" טרם נכנס בסערה לחיינו באותן שנים, וכדי להצל את הסוכות עוד היינו שמים עליהן ענפים של ממש: גם ענפי ברוש מהגינה ואקליפטוס משפת הנחל הקרוב, אבל גם כפות תמרים, שהיו מביאים לכולם מעמק בית־שאן במשאיות לחלוקה. היה בזה משהו חינני, אגב, בחוויית הסכך הטבעי, שכללה חתיכות קטנות של אקליפטוס שנופלות לך למרק. התחושה הייתה אותנטית. היום, עם הסכך לנצח והסוכות להרכבה, זה קצת כמו לשבת בתחנת אוטובוס שהניחו עליה פרגולה.

מכל מקום, בחלוקת התפקידים של ערב אותו חג נבחרתי ללכת לערימת כפות התמרים כדי להביא את מה שהזמנו, ובגלל שאבא שלי הלך עד הקצה עם הידור המצווה בסוכות, מספר כפות התמרים שנאלצתי לסחוב היה מפלצתי. אני עוד זוכר את הדף על לוח המודעות, שבו כל משפחה כתבה כמה כפות תמרים היא צריכה: אלה כתבו 30, אחרים 45, וליד שם המשפחה שלנו היה כתוב: 200. 

המלאכה הייתה בלתי נסבלת לנער עצל כמוני. הצלחתי לקחת רק 15 כפות תמרים בכל נאגלה וגררתי אותם בייאוש מהמערום הראשי עד הבית, שהיה במרחק די גדול, בייחוד כשאתה סוחב ענפים ענקיים וקצת דוקרים. הלכתי הלוך וחזור־הלוך וחזור, ואחרי ארבע פעמים רק 60 כפות תמרים ניצבו ליד הסוכה, וידיי כבר פצועות ונפשי דואבת. המשכתי בקושי רב, הלוך ושוב לערימת הכפות, ובכל פעם צריך גם לחפש כפות גדולות ויפות שיעשו צל. והנה, לאחר 12 פעמים חשבתי שסיימתי. הבטתי בגאווה בערימה הגדולה שעמדה ליד הסוכה, חייכתי לעצמי בסיפוק ונכנסתי הביתה להתקלח. "12 נאגלות", אמרתי לבני הבית כשהם הגיעו. "12 פעמים הלוך וחזור וכל פעם סחבתי 15 כפות תמרים – אתם לא מבינים איזה סיוט זה היה. כמעט שלוש שעות זה לקח לי". "אבל הזמנו 200", שמעתי פתאום מישהו ממלמל (איני זוכר מי).  "הבאתי 200", אמרתי לו. "כל פעם סחבתי 15". "אבל 12 כפול 15 זה 180", הסביר הממלמל את קושייתו.

ברגע הזה התכרכמו פניי. הטעות שלי הייתה שמהלחץ יריתי לכל עבר, במקום לנקוט עמדה ברורה: "אולי עשיתי 13 נאגלות", אמרתי, "בעצם, יש מצב שלקחתי 20 כל פעם", שיניתי לפתע כיוון, "זה אפשרי, מחזיקים עשר כפות בכל יד וגוררים". "וחוץ מזה", חתכתי לכיוון חדש, "תראו את הערימה בחוץ, איזו גדולה היא. ובכלל, מדוע דווקא אני קיבלתי את המשימה הזו? תנו לי לעזור לאבא עם האתרוגים, הרבה יותר קל". ולבסוף סיכמתי: "לא משנה, נספור אחר כך כמה כפות תמרים יש. אם חסר, אביא עוד בדרך חזרה מהתפילה". 

ספרתי. 183 כפות תמרים היו בערמה הגדולה. חסרות 17. הייתי שבור מנטלית מהאפשרות שאצטרך לעשות נאגלה נוספת, לכן כשהרמתי ראשי וראיתי מתחת לפנס הקרוב לביתנו ערימה קטנה של כפות תמרים, היה ברור לי שאני מסתער. מישהו שכח את זה, חשבתי. או השאיר בכוונה, כי לא היה צריך. אולי בעצם אני השארתי את זה שם, שיקרתי לעצמי, כדי לקחת אחר כך? בתוך דקה עברו 17 כפות תמרים מהערימה הקטנה אל הערימה הגדולה שלנו. זהו זה. יש 200 כפות תמרים.  

זה יכול היה להיות סוף הסיפור, אלא שברגע שנכנס החג הבנתי שאני בבעיה אסטרטגית: אבא שלי לימד תמיד הלכות סוכה במהלך החג, ורצה הגורל שאת השיעור הראשון הקדיש לדינה של "סוכה גזולה". "סוכה גזולה פסולה", הוא קרא והסביר: "אם גנבת סוכה, גם אם בנית אותה על פי הדין ולכאורה היא כשרה, היא פסולה". נדרכתי. איך אפשר בכלל לגנוב סוכה, תהיתי. אלא שהשיעור נמשך ואבא דיבר על דפנות גנובות וגם על דינו של לולב גזול, ואז זה קרה: הוא הזכיר גם מה קורה עם סכך שנגזל. נחרדתי. ליבי הלם. הרי לקחתי סכך שאיני יודע של מיהו, האין זה גזל? כשאבא סיים ללמד ניסיתי לחקור אותו בעדינות על הלכות גזל. "מה הדין של משהו שהיה בערימה", שאלתי אותו, "ולא היה ברור של מיהו?". "מה זה משהו?", אבא שאל, מתקשה להבין לאן אני חותר, "כמו מה?”. "כמו לא יודע", עניתי, "סתם ערימה של משהו שבאתי ולקחתי ממנה. זה מותר? אם זה בערימה, אז אולי מישהו השאיר את זה לעצמו? אז זו גניבה, אבא?". "לא יודע, אולי הוא הפקיר את זה?". "אז זה לא גניבה?". "תלוי במה מדובר", אבא השיב בקוצר רוח, מתקשה להבין את שאלתי ואת העניין המיוחד שאני מגלה לפתע בשיעור שהעביר. "ולגבי הסכך הגזול", לא הרפיתי, "לא הבנתי מה אמרת שם, זה פוסל את הסוכה? כלומר אמרת שאם רוב הצל מהסכך הזה אז כן. אוקיי, אבל הייתה איזו מחלוקת, במה מדובר?" תהיתי. אבא הסביר שיש מחלוקת מה קורה בסוכה שמעט סכך ממנה גזול. האם היא כשרה לגמרי, שהרי גם אם נוציא את הסכך הגזול "צילתה מרובה מחמתה", או שהיא כשרה, אבל מותר לשבת רק מתחת למקום שבו יש סכך שאינו גזול. 

רצתי הביתה וניסיתי להסתכל ולראות אם אני מזהה הבדל בין כפות התמרים. חשבתי שאולי אשים לב היכן כפות התמרים מהערימה הקטנה ואעיף אותם. תיכננתי לשים במקומם ענפים חדשים שאכרות מעץ הברוש. האפשרות שבגללי כולם ישבו תחת סכך פסול לא הניחה לי. אבא כל כך הקפיד על הלכות סוכה, בחר את ארבעת המינים בקפידה ואהב כל כך את החג הזה, שהאופציה שבגללי, בלא ידיעתו, הוא יושב תחת סכך פסול ממש החרידה אותי. אבל ככל שהסתכלתי על הסכך רק התבלבלתי יותר. לא היה ניתן להבדיל בין כפות התמרים. לרגע חשבתי לתת צדקה לקופה בבית הכנסת, אבל בעצם איך זה יכשיר את הסכך? יצאתי מהבית מיואש ומודאג מאוד, ללא פתרון.

כשהרמתי ראשי, ראיתי את ערימת כפות התמרים הקטנה שממנה גנבתי את הכפות. היא עדיין שם. נותרו בה כפות תמרים. מוזר. נכנסתי הביתה ושאלתי את אבא מה זו הערימה שם בחוץ. "אלה כפות התמרים שהביאו במשאיות, היה אפשר לקחת גם משם, פיזרו כמה ערימות. למה, מאיפה אתה הבאת את הכפות תמרים? הלכת כל פעם עד לערימה המרכזית שליד המכולת?"

ברגע הזה הבנתי שלא גזלתי דבר. מה שקרה זה שפיזרו כמה ערימות במושב לחלוקה, ואני כמו אהבל הלכתי שוב ושוב עד לערימה המרכזית. סוף־סוף הצלחתי לנשום נשימה מלאה. החרדה מכך שהחטאתי את אבא התפוגגה ברגע. "כן, אני הבאתי את כפות התמרים מהערימה המרכזית", אמרתי בקול בטוח. "זה היה קצת יותר קשה אבל היו שם כפות תמרים הרבה יותר יפות".

"זה אלי ואנווהו", שיבח אותי אבא תוך שהוא מצטט בגאווה את הפסוק שממנו לומדים על הידור מצווה, "התנאה לפניו במצוות".