יש לכם שיחה ממתינה

בימין מפארים את המדינה; בשמאל מבקרים. ראש השנה מזכיר לנו שאנחנו חייבים את השיח בין שניהם

יש דוכן פלאפל ליד מחנה יהודה שהבעלים שלו מצטלם איתי כמעט בכל פעם שאני עובר שם. הוא גם מראה לי תמיד את קיר המפורסמים שהצטלם איתם. לאחר כמה פעמים שהצטלמנו, אמרתי לו ששמתי לב שאנחנו אמנם מצטלמים שוב ושוב, אבל איכשהו לקיר – התמונה שלי לא הגיעה. יש לך תמונות של פרס ונתניהו וסלב מהוליווד, אמרתי לו, ראש העיר הצטלם פה, ואין לי טענות. כבודם במקומם. אבל שמע, יש פה גם שחקני ספסל של הפועל קטמון ושחקן משנה מסברי מרנן. 

גם יומך יגיע, השיב, אני פשוט מחכה לתמונה טובה.

בערב הראשון של ראש השנה בכיתה ט' הלכתי לסעודת חג אצל חבר של אבא שלי, רב ירושלמי שנהג להתפלל בישיבה שבה למדתי. במהלך הסעודה דיברנו על החג. סיפרתי לו על המתח שאני מרגיש (משהו מזה אני חש עד היום כשאני שומע קול שופר), מתח שלא הרגשתי לפני שלמדתי בישיבה. הוא אמר לי לשמור את המתח ליום כיפור. היום אנחנו ממליכים את אבא שבשמיים, הוא הסביר, זה דבר משמח, לא מעורר חרדה. מאז אני שם לב שבדברי התורה שנאמרים בחג יש תמיד איזה מתח בין הגישה שמבקשת מאיתנו להיות שמחים וחגיגיים לבין זו שמושכת אותנו לכיוון של יראה ואימת הדין. האמת היא דואלית: ראש השנה הוא יום הולדת שמח, אבל גם סוג של יום דין. ונדמה לי שהמתח הזה חשוב גם בחיים של כל אחד מאיתנו. בחיים הפרטיים ובמרחב הציבורי חשוב שנשמח על מה שיש אבל גם שנהיה מאופקים ומרוכזים בדברים הרי הגורל שעל הפרק. כל אחת מהתכונות לבדן בעייתית. המיזוג שלהן יחד מנצח.

אני לא רוצה לעצבן עכשיו אף אחד, אבל אביא דוגמה ממה שקרה אחרי הדברים שאמר האלוף יאיר גולן. אחרי אותו ערב תהיתי איך יכול להיות שאני לא נרדמתי בלילה מהזעזוע שגרמו לי דבריו, וחברים שלי מהשמאל הרגישו שזה הנאום הכי חשוב שנישא. עד כדי כך עמוקה התהום בינינו? נדמה לי שאנשים כמוני, בימין, לוקחים על עצמם כמעין שליחות ומטלה את הצד החגיגי. אם מישהו מעביר ביקורת על המדינה אנחנו מרגישים שהוא פוגם בחגיגה. בלגיטימיות שלה. מחנה השמאל, לעומת זאת, לוקח על עצמו את המבט המודאג, את הרצון לשכלל כל הזמן את מה שעוד לא טוב פה. אבל האמת היא שאלה שתי תכונות חשובות. אלה שני ערוצים של רגשות חיוניים, שהחיכוך ביניהם מועיל והמיצוע ביניהם נכון. אפשר, למשל, ביום השואה לזכור כמה רע עוללו לנו רק בשל היותנו יהודים, ובמקביל לזכור גם כמה רע יכול לצאת מבני האדם וכמה צריך להיזהר מכך. מסיבה לא ברורה חלקנו את שני הרגשות הללו בין מחנה השמאל לימין, כאילו אלה ערכים מתנגשים, בעוד דווקא החיבור והחיכוך ביניהם יכול ליצור הרמוניה נפלאה. 

דוגמה נוספת שאני חושב  עליה כשאני עובר מדי יום במחסום הצבאי בדרך מביתי לירושלים: בטעות התקבעה אצלנו מחשבה שישראלי צריך או לדבר על הצורך בשמירה על ביטחון הירושלמים (במקרה הזה) או לעסוק בסבלם של הפלסטינים שנאלצים לעבור במחסום. אבל אלה לא עמדות סותרות: מותר לחשוב שהמחסומים הם כורח המציאות, ובאותו הזמן להצטער על מי שנאלצים לסבול בגללם ולחשוב על דרכים למזער את הפגיעה בהם. ביטחון וזכויות אדם אינם ערכם סותרים. הם מתנגשים לפעמים, אבל החלוקה הדיכוטומית שעשינו פה – קבוצה אחת עוסקת בזכויות אדם ואחרת בביטחון – היא שגויה ומופרכת.

ראש השנה ממש עוד רגע ויש גמרא נפלאה במסכת סנהדרין שדנה בכך ש"האדם נברא באחרונה", כלומר שלפי סיפור הבריאה בספר בראשית, ולא משנה כרגע אם אתם מאמינים שמדובר באמת היסטורית או במשל נפלא בלבד, האדם הוא היצור האחרון שנברא בששת ימי הבריאה. והגמרא שואלת: "ולמה נברא באחרונה? שלא יהיו המינין (הכופרים) אומרים: שותף היה עימו במעשהו, הוא ואלוהים בראו יחד את העולם. דבר אחר: למה נברא באחרונה? שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: יתוש קדמך במעשה בראשית". נדמה לי ששתי העמדות שהובאו כאן קשורות לשני הערכים שעליהם כתבתי, וגם במקרה הזה הם אינם מתנגשים אלא משלימים. האדם נברא אחרון כדי שהכופרים לא יוכלו לכפור בסיפור הבריאה, אבל גם כדי שהוא עצמו לא יוכל להתנפח מעבר לממדיו. יש פה צד אחד שמגן עלינו מפני "הרעים" (המינין), אבל צד אחר שמגן על העולם מפנינו.

כאשר אתה כותב במשך שנים טור אישי, הקורא שם לב לתהליכים שאתה עובר, ויש להניח שהשגחתם בכך שהתהליך שאני עובר קשור בהבנה שלי שיש פה יותר מדי אנשים שמלבים את המחלוקות שיש בישראל, ופחות מדי אנשים שינסחו גם את המכנה המשותף. אני מבין היום שבתוך הרצון הלגיטימי שלנו לבער את הרע, אנחנו שוכחים לא אחת גם לזכור את הטוב. ויש הרבה טוב בארץ הזו ובמדינה הזו, משמאל ומימין. לא כולם חורשי רעה, לא כולם עושקים וזדים, או כמו שאבא שלי היה אומר: הרוב טוב והרוב קובע. וזו לא איזה מבט נאיבי שאמור להרדים אותנו מלהתקדם, אלא ניסיון לשים בפרספקטיבה נכונה את הבעיות, כדי לא לשקוע בייאוש. בקהלת רבה יש מדרש נפלא שמחבר בין מתנת הבריאה למחויבות שזה אמור ליצור אצלנו: "בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון נטלוֹ והחזירוֹ על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחרי".

קיבלנו מתנה נפלאה, וצריך לשמור עליה, וכדי לשמור עליה צריך לשמר גם קול ביקורתי נוקב, אבל גם קול רחום וחומל, כזה שיזכיר לנו כל הזמן איזו מתנה נפלאה קיבלנו.

חזרה לבחור ממחנה יהודה. בחמישי שעבר עברתי שם שוב. גם הפעם הוא ביקש שנצטלם. הסתכלתי על הקיר וראיתי תמונה חדשה: הוא העלה סלפי שלו ושל נתן נתנזון. עיתונאיש עלה לפניי! אז זו המטרה שלי לשנה הקרובה: שתהיה לנו שנה טובה ורגועה ושאהיה ראוי לעלות סוף־סוף על הקיר של הפלאפל במחנה יהודה.