בראש של שמאלני

ניסיון אמיתי להביט על העולם מבעד לעיניים של איש שמאל שאוהב את המדינה לא פחות ממני

הטור הזה מופנה אליכם, אחי הימנים.

אני רוצה לשתף אתכם במחשבות שהתגבשו אצלי לאחר חודש של הקשבה אינטנסיבית לחברים ומכרים מהשמאל הציוני. במהלך חודש גזרתי על עצמי, בשיחות עם אנשי שמאל, לא להשמיע ‑ רק לשמוע. עשיתי ניסוי כזה. רציתי לבדוק לעומק את מה שהם מרגישים. כי בעמדות אני איתכם, אחיי הימנים. גם אני לא חושב שיש בישראל מזימת הדתה זדונית (יש תופעות מקומיות שיש לטפל בהן); אני לא סבור שישראל הופכת לפשיסטית; וכשמישהו אומר שיש פה אפרטהייד אני מרגיש שנגמרו לו הטיעונים. זאת ועוד: אני בדעה כי הכלכלה משגשגת והביטחון האישי במצב טוב יחסית, וגם המדיניות שלנו בגבולות הדרום והצפון קשוחה אבל לא ששה אלי קרב, ממש כפי שאני מאמין שצריך להיות. כלומר באופן אישי, למעט הקושי הרב שיש לי מההתנהלות האישית של נתניהו, אני מרוצה ומרגיש שישראל במצב טוב.

אבל יש לי חברים רבים בשמאל שלא חשים ככה – ורציתי לנסות להבין אותם. הם אחים שלי, וחשוב לי להבין אותם באמת; לוותר לרגע על הנרטיב שלי ולנסות להבין מה מוציא אותם לרחובות, מה גורם להם לדאוג כל כך. ולא, אל תגידו לי עכשיו שזה בגלל ש"גנבו להם את המדינה" ושהכל צביעות. זה לא נקרא להקשיב למי שחלוק עליך. זה נקרא לבטל אותו ואת הלגיטימיות שלו, וזה מעשה פחדני בעיניי.

אני מבקש שבדקות הקרובות תחשבו על שמאלני גנרי: בחור ששירת בגבעתי והצביע למחנה הציוני, יחד עם עוד 24 מנדטים. והבחור הזה קם כל בוקר ושומע מנציגים של המחנה שלנו, ש"אנחנו העם". הוא שומע אותנו אומרים שהעם ימני ושהעם רוצה ככה ושהעם פה והעם שם. והבחור הזה שואל את עצמו: רגע אחד, אם הם העם, מה אני? מי אני? אני לא העם? אני אורח פה?

נסו רגע להרגיש את התחושה הזו שלו. חשבו גם על הסיטואציה הפוליטית: הבחור הזה כבר תשע שנים קם בבוקר כשראש הממשלה שלו הוא אדם שהוא לא בחר בו. אבל לא זו בלבד שבראשות הממשלה עומד אדם שאליו הוא מתנגד – ולעיתים גם, מה לעשות, ממש מתעב – ראש הממשלה הזה גם לא עושה דבר כדי לשפר את הרגשתו. הוא כלל לא פונה אליו. הוא מעולם לא מצא הזדמנות, באיזה טקס ממלכתי או אפילו בנאום בכנסת, לומר לו – תקשיב, אתה שלא הצבעת לי: אני פה גם בשבילך. אני רוצה להקשיב גם למה שחשוב לך. לא הצבעת לי, זה נכון, עליתי לשלטון בזכות קולות אחרים ואתה תעשה הכל כדי שארד מן השלטון. ועדיין, כל עוד אני כאן בראשות הממשלה, חשוב לי שתרגיש חלק. חשוב לי שגם אתה תהיה שייך. זו שפה שנתניהו לא משתמש בה מספיק, או לא משתמש בה בכלל. ואני לא מאלה שסבורים שהוא אחראי בלעדי לשסע בעם. גם מתנגדיו תורמים בנדיבות לשסע הזה. אבל אני מצפה ממנו, דווקא ממנו, כראש הממשלה, להתעלות מעל זה, ולהיות הדמות שמושיטה יד. הדמות שמחברת.

בואו נישאר עוד רגע עם הבחור השמאלני שלנו. מדובר בבחור נורמטיבי שאוהב את הארץ הזו, אבל לא זו בלבד שהנציגים שהוא שלח לכנסת אינם בממשלה, חלק מאלה שלא בחר בהם ונכנסו לממשלה, עסוקים חלק ניכר מדי מזמנם בלהרגיז אותו. לסובב לו את האצבע בעין. כדי להתחזק בקרב בוחריהם בבייס, הם מעבירים חוקים שמיטיבים רק עם ראש הממשלה אישית, או באים לטקס פרסים ובמקום לברך את היוצרים מדברים נגדם ביום חגם (זה נחמד ולגיטימי פעם אחת, מירי. בפעם השביעית זה פשוט דוחה). והבחור השמאלני שלנו, שהוא חילוני שמכבד את המורשת ואוהב את היהדות, שומע יותר מדי פעמים שכשמאלן הוא נגד הדת ונגד המדינה, והוא תוהה על מי מדברים בעצם. הוא עושה מילואים, הוא מתרגש בהמנון, הוא גם הולך לבית הכנסת בחגים ועושה קידוש בכל שישי. האם העובדה שהוא מתנגד לכפייה דתית הופכת אותו לעוכר ישראל כה גדול? הוא רואה שבקואליציה יושבים חרדים שלעיתים מנווטים את הספינה נגד הכיוון שגם אנשי הליכוד היו רוצים לנווט אותה. האם אין זה לגיטימי שהוא יהיה מודאג מכך? שהוא ימחה? נכון, זו שיטת הממשל בישראל, אבל לא הגיוני שאדם שיודע שיש בישראל רוב חילוני ליברלי ירגיש מתוסכל מכך שמיעוט חרדי גורם לראש הממשלה להתקפל מחקיקה פרו־להט"בית, שגם הוא עצמו מאמין בה? האם באמת אינכם מסוגלים להבין את זעמו?

ובואו נשאל את עצמנו בכנות שאלה נוספת: האם אנחנו מתנערים מספיק מהקיצונים שיש אצלנו בימין? נכון, יש בשמאל גורמים שמנסים לצבוע את כולנו כקיצונים. זה עוול. אבל בואו רגע נסתכל על עצמנו: הרב קלנר ממכינת עלי לא מייצג את בוגרי המכינה, ובנצי גופשטיין הוא ביזאר יוצא דופן. אבל האם אנחנו כאנשי ימין ליברלים מדגישים את זה מספיק, את העובדה שאסור שיהא חלקנו עימהם? האם אנחנו מגנים את ההסתה שיש בעמוד של הצל או בוחרים להעלים עין? ואל תגידו לי עכשיו שגם בשמאל וכו׳. נכון. גם שם יש טיפוסים מפוקפקים וגם להם יש את הבעיות שלהם, אבל אי־אפשר להסתכל כל הזמן על האחר. זה הרי אינטרס שלנו להגיד לסמוטריץ' שחביב כל אדם שנברא בצלם, הלא כן?

אז כן, יש גם בשמאל מיעוט רוגל־אלפרי שלא מחפש הידברות ואימץ את הנרטיב הפלסטיני במלואו והכל נכון. אבל חברים, מדובר במיעוט. רובו המכריע של מחנה השמאל לא מזייפים את הדאגה למה שקורה בישראל. אלה רגשות אותנטיים. הם באים מאהבה עמוקה למקום הזה. האם במקום להגיד על כל הפגנה בכיכר שהקרן החדשה אירגנה אותה, לא ראוי יותר שנקשיב ברצינות לקולות שיוצאים ממנה? מי אמר שכל התורה נמצאת אצלנו? מה יש להפסיד מדיאלוג? לא ראוי שלכל הפחות נשבח אותם על כך שהמדינה הזו חשובה להם מספיק כדי שייצאו לרחובות?

הצבעתי למפלגות ימין ואמשיך לעשות זאת, בין היתר משום שהפלסטינים הוכיחו מספיק פעמים שאין להם עניין בהסדר מדיני, ודאגו גם להבהיר לנו די במדויק באיזו מהירות עשויה לקום על גבול כביש 6 מדינת טרור נוספת, כמו שיש לחמאס בעזה ולחיזבאללה בצפון. אלה העמדות שלי, אבל אני מכיר בכך שאין לי ולמחנה הימני בעלות על האמת, ואנחנו לא אוהבים או דואגים למדינה הזו יותר מאלה שתופסים את המציאות אחרת. אני גם חושב שאם האווירה תהיה פחות עכורה וחשדנית, נגלה שיש בינינו יותר הסכמות מכפי שזה נראה בלהט הוויכוח. שבת שלום.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה