מורשת קרב

אלה צועקים "הדתה בצה"ל!" ואלה עונים: "מה פתאום, החלנה!" ושניהם מפספסים

כל מי שגדל בציונות הדתית יודע ומכיר את התופעה: בחורים דתיים מתגייסים וכיפתם נושרת במהלך השירות הצבאי. לפעמים היא תחזור לאחר מכן ולעיתים לא. זה תהליך שיש מי שעצוב ממנו ויש מי שרואה בו עניין בלתי נמנע, אבל אין מי שמכחיש את קיומו. מה שאין זו תופעה הפוכה של חיילים חילונים שמגיעים לצבא ובמהלך השירות מחליטים להפוך לדתיים. מסיבה זו מוזר לשמוע לאחרונה דאגות וטענות של "הפורום החילוני" על הדתה בצבא.

באופן אישי אני זוכר את תחושת הזרות שחשתי, כמי שהגיע מבית דתי, כשעשיתי את השבתות הראשונות שלי באותו אוהל עם מי שאינם שומרי שבת. זה משונה וזה מאתגר, אבל אני חייב לומר שרובנו מצאנו את זה בעיקר מעניין וכיף גדול, לפגוש אנשים שונים ולהיות איתם באותה פלוגה. גם היום כשאני פוגש חיילים במסגרות שונות, אני שם לב שההרמוניה שם בין החיילים שמגיעים ממקומות שונים היא באמת קסומה ובעיקר לא דומה בכלל למה שקורה בשיח התקשורתי בישראל.

יש לי ידידים מהמגזר ומהמשפחה הרחוקה שמשוכנעים שהצבא עובר החלנה. אנשים טובים שגדלתי איתם והם טוענים שהצבא מנסה לחנך חיילים דתיים לערכים שסותרים את אמונתם, ובדרך האחורית הוא גם מתעמר בהם (כל מיני ענייני זקן וכאלה). יש לי ידידים אחרים שטוענים שיש הדתה בצבא. הם מוכנים להישבע שלאט־לאט הצבא הופך למקום דתי שכופה על החיילים החילונים אורח חיים שאינם מאמינים בו. באופן אישי, אני משוכנע שהחרדות של שני הצדדים מוטעות, אבל אני מכבד את החרדה הזו וחושב שצריך להקשיב לה ולטפל בה ברצינות. הבעיה היא שבשני הצדדים יש גם גורמים שלא מאמינים לעצמם עד הסוף, אלא משתמשים בטענות על הדתה או החלנה כאמצעי ניגוח.

ואני רוצה לחרוג ממנהגי ולפנות דווקא אליהם, אלה שלא מחפשים אמת אלא מעדיפים מדון, לאותם אנשים מפלגים שמחפשים להשתמש בשסע כדי להשיג רווח פוליטי: תראו חברים, אני לא אשנה אתכם. זה המזג שלכם. סבבה. אבל דעו דבר אחד: אתם פועלים נגד האינטרס שלכם. אם אתם חרדים שרוצים שכולם יהיו כמותכם, כפייה דתית תשיג את ההפך. היא תרחיק מכם אנשים. ואם אתם ליברלים שרוצים שהחרדים כולם יתגייסו וילמדו ליבה, בואו אליהם בטוב. תעזרו להם לעזור לעצמם. זה יהיה קצת יותר איטי, נכון. אבל אל"ף, זה הסיכוי היחיד, ובי"ת, נניח שזה ייקח עוד 20 שנה, מה קרה?

חברים יקרים הטוענים שיש הדתה כדי לעשות מזה הון פוליטי, יש לי טיפ עבורכם: הקמפיין שלכם משיג את ההפך. אני נכנס לאינסטגרם ורואה שתמונה שעומר אדם מעלה עם תפילין וטלית בבוקר ותמונה של משה פרץ משיעור תורה חורכות את הפיד. מאות אלפי לייקים. אנשים במדינה מחוברים למסורת, ומה שקורה זה שיש חבורה לא גדולה של שמאל אידיאולוגי (ואשכנזי) שיוצרת חיץ בינה לבין מיליוני ישראלים שאוהבים את המורשת והמסורת. וכעת, קמפיין ההדתה גורם להם להרגיש עוד יותר רחוקים מהשמאל, כי מלבד הנושא המדיני שהם לא משוכנעים עד הסוף שיש בכלל היתכנות לדבר כזה, הם גם חשים שיש בשמאל קבוצה ששונאת יהדות ורודפת אחרי סממנים יהודיים (גם אם זה לא נכון, זו תחושתם נוכח מודעות על פתיחת מסעדות בתשעה באב וכו'). וזה נכון גם לחרד"לים: אתם מרחיקים מכם יהודים שמחפשים את הקשר למסורת, שרוצים חלק. הנהי שלכם וקולות הקרב שאתם משמיעים משיגים את ההפך ממה שאתם באמת רוצים: לקרב אנשים ליהדות. תהיו יותר כיפיים, מה יש לכם?

יצא לי לקרוא לאחרונה ראיון עם ליסה קודרו, פיבי מ"חברים". היא סיפרה בגאווה שבנה ערך בר־מצווה בקניון בארה"ב. שליחי חב"ד שאלו אותו עם הוא יהודי והוא ענה שרק חצי, הם שאלו אותו אם עשה בר־מצווה וכשענה שלא, אילתרו לו כזו על המקום. הוא שלח לאמו תמונה בווטסאפ והיא שמחה על הרגע הזה עד היום. אני בעד שאיש באמונתו יחיה, אבל גם אם בסתר ליבכם אתם בעד הדתה או החלנה, דעו שהזעם פועל נגדכם. באווירה טובה תשיגו יותר.

במוצאי שבת אלך לבית הכנסת לשמוע את מגילת איכה, אז אני מבקש לסיים בסיפור שסיפרתי בערב מיוחד שאירגנה "דרכנו" במטרה לחזק את הרוב המתון בישראל:

אחרי שהתחתנו עברנו לגור בבית בקריית משה בירושלים, כי בחודשים הראשונים לאחר חתונתי רציתי ללמוד בישיבת מרכז הרב, בטרם אצא לחיים (למדתי שם תקופה קצרה שאני זוכר מאוד לטובה). זו הייתה הפעם הראשונה שגרתי בדירה שמעליה גרה משפחה אחרת. בילדותי במושב לא היו דברים כאלה. ובכל יום בערך בארבע אחר הצהריים, החל קול מעיק מהקומה מעלינו לטרוד את מנוחתנו. יום אחר יום בערך באותה שעת אחר הצהריים בקע מהקומה למעלה קול נורא, כאילו גוררים שם איזו גופה וסורקים אותה במסרקות של ברזל. הקול הזה הטריף אותי. דמיינתי גם שמישהו שם עושה לי דווקא, שם לעצמו למטרה לחרע לי את שעות בין הערביים היפות. חשבתי על הרעש הזה, הוטרפתי ממנו, ציפיתי בכל יום בחרדה לרגע שהוא יתחיל. לאחר תקופה מסוימת אמרתי לאפרת שזהו זה. גמרתי בליבי לסיים את הרעש הזה ויהי מה. אני אמנם לא מסוג השכנים האלה שמעיקים ומחפשים על מה לריב, אבל אם צריך לרצוח מישהו כדי להשיב את השקט לחיי, אשקול גם את זה. ובאותו יום ברגע שהחל הרעש עליתי במדרגות הבניין והגעתי לדלת הדירה המרעישה. לקחתי אוויר וצילצלתי בפעמון. עברו כמה שניות ואת הדלת פתחה ילדה מקסימה בת שמונה על גלגיליות. "אמא או אבא בבית", שאלתי. "אלך לקרוא לה", ענתה הילדה והחלה נוסעת לכיוונה עם הגלגיליות. וברגע הזה שמעתי את הרעש והבנתי: הקול הזה שנגרר לי מעל הראש, הרעש הנורא הזה שדמיינתי שמישהו מפיק אותו כדי להרוס את חיי, זה בסך הכל ילדה שנוסעת להנאתה על גלגליליות בכל יום כשהיא חוזרת מבית הספר. בעודי מעכל את הטוויסט המפתיע הזה הגיעה אמה של הילדה ושאלה מה רציתי. "חלב", עניתי לה. "רציתי חלב".

אבל מה שמדהים, אמרתי למשתתפי הכנס, זה שהרעש הזה שהרס את חיי הפסיק להפריע לי. הוא אמנם לא נפסק, אבל הוא אשכרה כבר לא הפריע לי, משום שהוא לא נתפס אצלי כמשהו דמוני שמכוון נגדי, אלא סתם, כרעש מתוק שעושה ילדה מתוקה על גלגליות.

אז במוצאי שבת, כשנקרא את מגילת איכה, זהו זמן טוב לאפסן לרגע את הציניות ולהיזכר כמה מיותר לפחד מהאחר וכמה טוב פשוט להאיר פנים ולהרבות באהבת חינם. שבת שלום.