קרחנה

הגיע הזמן לזעוק את זעקתו של המגזר המדוכא ביותר בישראל: הנה אנו, הקרחים

הגיע הזמן לומר זאת: אין מספיק רגישות ואין מספיק התייחסות אלינו, קהילת הקירחים בישראל. אין מספיק הבנה ואמפתיה לסבל שאנחנו עוברים, לזלזול שיש בנו. אנחנו קבוצת מיעוט חבוטה ונטולת זכויות. הרווחה בישראל לא מכירה בכאב שלנו, שלא מעורר שערה (סליחה על זה). הקרחת שלנו היא בדיחה. כולם צוחקים עליה, גם בנוכחותנו. אבל למה בעצם? הרי לא צוחקים על גמדים, ולא צוחקים על גידמים ובוודאי שלא על גמדים גידמים (יש שישה כאלה), אז מה רוצים מאיתנו הקירחים? אנחנו בחרנו בקרחת הזו? למה אתם משוכנעים כל כך שהתאוששנו מהטראומה, שזו עבורנו סתם שערה בכוס תה (שוב סליחה)?

הרי גם לנו היה שיער. נולדנו איתו. חיינו איתו. והוא פשוט נעלם. במהלך שנה מביכה של נשירה הוא התאדה, פשוט הפסיק לצמוח. קמנו כל בוקר וגילינו פחות ופחות ממנו על הראש. והיינו צעירים כל כך. ובכל הזמן הזה השיער המשיך לגדול במקומות אחרים בגוף, דבר שרק הגדיל את התסכול: אם אתה יכול לצמוח, חשבנו, מדוע רק על הכתפיים? אנחנו לא זקוקים לך על הכתפיים, אנחנו זקוקים לך כאן, על הראש! בימי שמש נזקקנו לכובע מביך כדי לא להישרף, ולדתיים שבינינו נוצרה בעיה נוספת: לא היה איך לחבר את הכיפה, אבל לא יכולנו להודות בכך והמשכנו לשים סיכה על הכיפה, סיכה שהייתה מיותרת כל כך עד שטונה הקדיש לה משפט באחד משיריו המקסימים (״מיותר כמו הסיכה בכיפה של חנוך דאום״).

פגשתי לאחרונה איש תיאטרון ידוע שאני מאוד מעריך, אדם שחובש פאה מגיל צעיר. דיברנו קצת, אבל אני לא הייתי בשיחה אלא רק חשבתי: חצית את גיל 70, בנאדם, מה זו הפאה המופרכת הזו? מה זו רעמת השיער השחורה הזו? מה אתה, אבשלום? או־קיי, בגיל 25 היית נבוך מהקרחת, אבל בנאדם, אתה סבא, לפחות תחבוש פאה עם שיער לבן. וזה גם לא איזה סוד אפל, הפאה שלך, כן? כולם מבינים שזו פאה, אז מה אתה מרוויח בעצם? על מי אתה עובד? לא מבאס אותך שאחרי כל השנים על הבמה אם תצא מהבית כפי שאתה באמת, בלי פאה, תהיה אנונימי לגמרי, כי איש לא יזהה אותך?

אינני מכחיש: כאדם קירח יש לי בעיה עם כל חובשי הפאות ומשתילי השיער למיניהם. יצא לי לעבוד עם כמה כאלה, ובכל בוקר הייתי נלחם בעצמי שלא לומר להם: די. באמא שלכם, על מי אתם חושבים שאתם עובדים? אשכרה נראה לכם שמישהו יאמין שהפלומה השחורה והצפופה הזו בפוני היא לא שאריות של חמוס שהגיע ביבוא אישי מיפן? חברים, מה אתם מנסים להגיד בעצם – שאתם לא חלק מהמגזר שלנו, מקהילת הקירחים? על מי אתם עובדים בעצם? הרי אתם בפני עצמכם מכירים את האמת המרה: גם אם השתלתם רעמת שיער מתחת של בּוּפָלו על הראש, אתם יודעים שזה לא שלכם, שזה לא מי שאתם, שזו תחפושת. אז כעת יש לכם גם קרחת וגם סוד שאתם נושאים בבושה, סוד שכולם גילו מזמן אבל אי־אפשר לדבר עליו איתכם והוא עומד כחיץ, כפיל שעיר וענק בחדר.

לפני כמה שנים ראיינתי ראש עירייה שניסה להסתיר את קרחתו. אמרתי לו שאני לא הייתי סומך על ראש עירייה שמשקר שקר מביך כל כך לגבי השיער שלו. הוא צחק, אבל בואו, הוא כבר לא ראש עירייה (הסתבך בפלילים. מתברר שגם מערכת אכיפת החוק לא אהבה את הפרוצדורה הזו על ראשו).

אני מסתכל לפעמים על אנשים בני גילי עם שיער ומעיר להם על כך. אני לא מתאפק ואומר להם שזה זחוח בעיניי וקצת מתנשא להיות בשנות הארבעים של חייך עם שיער מלא על הראש. הם מביטים בי במבט מלא רחמים, אבל אני לא מוותר, לא מודה שאני מקנא ומתעקש שזה פשוט פתטי. שזה שיער שאינו רלוונטי בגילם, שזה כמו לראות סבא על גלגיליות.

אבל מה שהכי כואב לי כאדם קירח זה טרור השמפו שאפרת עושה לי ועלה השבוע מדרגה. כלומר, מילא שהיא מתלוננת שאני חופף עם שמפו למרות שאין לי שיער (למה להזכיר את זה כל הזמן? למה לא להסתכל על הפעולה שאני עושה במבט מלא חמלה, להבין שיש לי כאבי פאנטום בשיער שאיננו, ויש לי צורך נפשי לחפוף כמו כולם?), אבל לאחרונה גיליתי דרך מקרה שבמקלחת שלנו יש מתחת לכיור מחבוא שבו שהיא שומרת את כל השמפואים (ככה כותבים שמפו ברבים? אני מקווה שכן, כי זו מילה קסומה) והמרככים. עשרים שנות חיים משותפים, ואני חשבתי שאפרת ואני חולקים הכל (מלבד המטעֵן שלה, שבו אסור לי לגעת), והנה מתברר שאפרת אשכרה מחביאה ממני גם את השמפו. איפה הלב שלך, למען השם? למה להדיר אותי מפעולה יומיומית קסומה כל כך כמו חפיפה, רק בגלל שאין לי שיער? אדרבה: תרכשי עבורי שמפו לקירחים, ואם אין כזה – הגיע הזמן שימציאו. כשם שיש כדורסל לנכים, שיהיה שמפו מיוחד עבורנו.

יש סיפור יהודי מתוק על אדם שהלך לרופא ואמר לו שהוא מאבד שיער בכל יום ושאל אם הוא יכול לתת לו משהו בשביל זה. ״כן״, השיב הרופא, ״קופסת נעליים״.

אבל מי שהכי מוטרד מהקרחת שלי זה בני הקטן והמתוק שמרבה לשאול שאלות לגבי מה שקורה ולא קורה על ראשי. לפני שבוע הוא שאל שאלה נפלאה: אם אתה מתקלח כל יום, אבא, למה השיער שלך לא צומח?

אתם מבינים, מבחינתו הראש שלי הוא כמו ראש דשא, והואיל ואני משקה אותו כמו כולם, מדוע רק שלי לא צומח? איזו חשיבה פשוטה והגיונית שמבינה בעצם שלאבא יש בעיה. שהמנגנון של אבא דפוק. הבטתי בבני היישר לתוך עיניו ואמרתי לו: "יונתן, אבא קירח. לא משנה כמה הוא ישקה את הראש, שום דבר כבר לא יצמח שם". חשבתי שגילוי הלב הזה ירגש אותו, שהוא יתמלא אמפתיה, אבל הוא אמר: "טוב, אבא, אבל זה ממש מכוער".

״אתם יודעים מה אתם רואים כשאתם מסתכלים על הראש שלי?״, אני שואל תמיד את בניי הצעירים. ״את העתיד״.