משתמש קצה

גם בפוליטיקה, וגם בנישואים: קל להיות קיצוני ונחרץ, הרבה יותר מורכב לחיות באמצע

ברשותכם, נתחיל מזה שהחל משבוע שעבר אני נשוי 20 שנה, ואני כותב את השורות הללו מהכינרת היפה שאליה נסעתי עם אפרת כדי להופיע ואז להישאר קצת ולציין את המאורע המרגש. רננה רז טוענת שהכינרת מתייבשת, אבל מהחדר שלי במלון כרגע היא נראית אחלה. אולי זה חשבון הבנק של רננה רז שהתייבש והיא דחפה לנו קמפיין. אבל הטור לא יוקדש במלואו לעשרים שנות, כי האמת הכנה היא שגם אם ארצה, לא אוכל להסביר מה אני מרגיש כשאני חושב על כך שעוד מעט אפרת ואני נהיה יותר שנים יחד מלחוד. זה באמת נס גדול שלא אפסיק להודות עליו עד שאעצום את עיניי באחרית ימיי.

בשבת אפרת העירה לי בפעם המיליון על כך שאני מפנה את הכלים מהשולחן בצורה שונה מכפי שהיא רוצה שאפנה אותם, ושמתי לב שאחרי 20 שנה אתה כבר לא מתווכח. אתה קצת כמו גלעד שליט כזה, פלוס תסמונת שטוקהולם קלה: נשחקה לך יכולת המיקוח.

אני יודע שאין היגיון בדרישה של אפרת שאוריד את הסכו"ם בנפרד מהצלחות, אני מודע לכך שהיא בסך הכל חושדת שאזרוק בטעות מזלג לפח (כמה נורא זה יהיה?), אבל יש איזה רגע בחיי הנישואים שאתה מביט על הנוירוזות של בן הזוג שלך ומחבב גם אותן. כמו שאפרת לא כועסת (אלא צוחקת) כשאני שם אטם באוזן אחת כדי לישון טוב ללא הפרעות (את האוזן השנייה אני משאיר בלי אטם כדי לא לישון טוב מדי, אם יקרה משהו לילדים), כך גם אני עומד מולה כשהיא גוערת בי כשאני חוזר הביתה עם דברים שקניתי בחנות נוחות באיזו תחנת דלק. ואני אוהב אותה יותר, כי זה נכון שיש לנו מספיק כסף כדי שאוכל לקנות לעיתים שישיית דיאט קולה בפי שניים מהמחיר שלהן ברמי לוי, אבל יש משהו בריא בקמצנות המתוקה של אפרת, דווקא בגלל שהיא לא רציונלית. זה שיש כסף, לא אומר מבחינתה שאפשר לקנות דברים ביותר מכפי ערכם. האמת? יש בגישה הזו צניעות עמוקה שאי־אפשר שלא לחבב.

אפרת ואני בכינרת, שבוע שעבר. שלא ייגמר לעולם

אז כעת אני על שפת הכינרת, ולפני כמה שעות ראיתי באתר של "הארץ" ידיעה על כך שבאירלנד הוחלט במשאל עם להתיר את ההפלות, וכל האייטם הוצג באיזו עקיצה כלפי ישראל ("לפעמים האור בכל זאת מנצח את החושך"), וקראתי טוקבק שאומר שהלוואי עלינו, וטוקבק אחר מציין שבישראל יש איזו עמותה שמפיצה תעמולה נגד הפלות, ומישהו גם כתב שאצלנו בקרוב יהיה בטח משאל עם הפוך שיאסור את ההפלות. וחשבתי לעצמי: יש אנשים שבלי כל קשר למציאות, כל עוד סביבם יהיו גם אנשים שונים מהם, הם תמיד ירגישו שהכל סוגר עליהם. כאילו, אתם רציניים איתי? אתם קוראים אייטם שמתברר ממנו שבאירלנד היה אסור עד לפני שעתיים לעשות הפלות (וואט דה פאק?) והמסקנה שלכם היא שישראל חשוכה? אתם אשכרה מקנאים באירלנד עכשיו, מדינה שרק ב־2018 הצליחה לנצח את הממסד הקתולי בדבר כה בסיסי כמו הפלות, והתגובה שלכם היא שאיזה כיף להם, וכמה עצוב אצלנו?

מה נסגר איתכם חברים, מה נסגר.

אני מזכיר לעצמי כל הזמן שמדובר במיעוט. נכון, מימין ומשמאל יש גורמים שתמיד יחפשו להתסיס. אלה גורמים קולניים מאוד, אבל הם לא רבים כמו שזה לפעמים נראה. הנה, רק בשבוע שעבר נחשפתי ליושר אינטלקטואלי רב משמאל. קראתי במוסף זה ראיון עם עמוס גלעד, לא איש ימין, שאמר כי הסכם אוסלו היה טעות איומה שעלתה באלף הרוגים; רזי ברקאי, גם הוא לא בדיוק חבר הבית היהודי, דיבר בראיון על כך שהוא התפכח מהמחשבה שיש פרטנר; ח"כ איתן כבל פירסם תוכנית מדינית אמיצה, שגם בה יש שבירת מוסכמות שחלק מהשמאל נאחז בהן; ועינת וילף, לשעבר חברת מפלגת העבודה, פירסמה ספר שמראה כי הסיפור הפלסטיני הוא רצונם לקבל את זכות השיבה. הפליטים ולמעשה השמדת ישראל כמדינה יהודית (ולא "הכיבוש", עם או בלי מירכאות), הוא הכוח המדיני שמניע אותם. מה שאני מנסה לומר זה שאמנם קל יותר לאנשי ימין כמוני להתכתש כל היום עם רוגל אלפרים למיניהם (כשם שקל לאנשי שמאל להתכתש רק עם סמוטריץ’), אבל יש בשמאל־מרכז הציוני גורמים רציניים ביותר, מעוררי מחשבה, אנשים פתוחים ופטריוטים עם מחשבה דינמית, שראוי להאזין להם קשב רב.

לפעמים אנחנו שוכחים זאת, משום שהתקשורת הישראלית אמנם ידועה ככזו שעושה עוול מתמשך לנתניהו (אני מסכים עם הקביעה הזו), אבל היא עושה עוול נוסף, קצת פחות ידוע, לאנשי המרכז בישראל. זה נכון גם לגבי יאיר לפיד, שזוכה לסוג של לעג ורשעות שאבי גבאי או תמר זנדברג, נניח, לא יזכו לה לעולם, אבל זה נכון גם לגבי כל האנשים שנמצאים במרחב האמצע הישראלי. כי התקשורת תזמין לכל אייטם את יריב אופנהיימר ושמעון ריקלין, שניהם מעניינים וראויים, אבל שניהם מייצגים קצוות. כדי לייצר עניין התקשורת בונה כבר שנים נרטיב דיכוטומי, שלפיו כל סוגיה צריכה להתלבן דרך מטוטלת השמאל־ימין הזו, וכך יוצא שעמדותיהם של רוב הישראלים לא מיוצגות כראוי ולא מקבלות ביטוי הולם.

ובאופן אישי, אני מוטרד אמנם מהשיח בישראל ומנסה בכוחותיי הדלים לייצר מעט יותר סבלנות הדדית, אבל לא עליי המלאכה לגמור, גם אם אין אני בן חורין להימלט ממנה. וכשאני יושב כרגע על שפת הכינרת, מחוז ילדותי, אני מרגיש שבאמת אין טעם לקטר, כי בסופו של יום, הוויכוחים יהיו פה תמיד אבל אנשים מרגישים שהכל בסדר.

הנה לפני כמה שעות הופעתי פה בפני לקוחות של איזה רכב יוקרה ואמרתי להם: תשמעו, הופעתי כבר בפני אנשים שעובדים יחד, הופעתי בפני אנשים בעלי תפקיד דומה (נניח כנס רואי חשבון), אבל אתם 400 אנשים שמה המכנה המשותף שלכם? שאתם נוסעים באותו אוטו? על מה אתם מדברים ביניכם, על הרוורס? זה היה משונה בעיניי, אני הרי כלל לא יודע באיזה רכב נהגתי צפונה (הוא בצבע לבן), אבל בסוף ההופעה ואחרי שתיחקרתי אותם במהלכה (טיפוסים מצחיקים!) הבנתי שהאנשים האלה פשוט רוצים ליהנות, לשמוח בפיסה אסקפיסטית שהם יצרו לעצמם, בפינה השקטה שלהם, ויש מקום לכבד גם את סוג הפאן הזה. ואני מזכיר לעצמי לא להיות מוטרד מדי ממה שאין בכוחי לשנות, כדי לא להיכנס לייאוש כמו הטוקבקיסטים ב"הארץ" ולא לשכוח עד כמה אני בר־מזל באמת: אני יהודי שחי בישראל באחת התקופות היפות בחיי הארץ הזו, עם אישה שאלוהים גזר עליה לטפל במסירות אין קץ בדביל כמוני כבר 20 שנה. שלא ייגמר לעולם.