תמיד לפלג, לפלג, לפלג

נטע ברזילי איחדה עם שלם, אז למה היה כל כך דחוף לסתיו שפיר ולבצלאל סמוטריץ' לחזור לפלגנות?

כמה שמחתי כאשר נטע ניצחה באירוויזיון. שמחתי בכל ליבי. בביתי שבגוש עציון האורות דלקו. גם בבתים הסמוכים היו אורות. כשהתברר שבסיכומו של דבר קפריסין קיבלה פחות נקודות מאיתנו, הרעש נשמע למרחוק. קפצנו עד הגג, כמו כולם. זה היה רגע מיוחד, רגע שנזכור. אבל למחרת, בעודי באופוריה של הזכייה, נתקלתי בסטטוס שפירסמה חברת הכנסת סתיו שפיר, ואני מודה שהדברים שהיא כתבה הכאיבו לי. "מה שניצח אתמול", כתבה שפיר, "זה כל מה שביבי, בנט והסמוטריצ'ים מנסים להרוס לנו", ומיד הוסיפה שלא במקרה החגיגות היו בכיכר רבין ולא בישיבת עלי.

איזה משפט מכוער. בתחילת הסטטוס היא הספיקה לכתוב שהניצחון הוא נגד הפלגנות והופ, משפט לאחר מכן החלה לפלג. במקום להישאר לרגע אחד עם הניצחון הזה, שבאמת כל אחד יכול להזדהות עימו, במקום לקבל בברכה את העובדה שדתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, מסורתיים ולהט"בים שמחים יחד עם נטע, סתיו הסבירה למי השמחה הזו שייכת (לה ולמי שחושב כמותה), ולמי לא.

כי זאת יש לדעת: כאשר סתיו שפיר כותבת שהניצחון הוא כל מה שביבי, בנט וסמוטריץ' לא רוצים שיהיה פה, היא לא יוצאת רק נגד שלושתם, אלא בעצם מבקשת להדיר את הציבור הגדול שתומך בהם משמחת האירוויזיון. אבל מי שמך, גברת שפיר, לקבוע למי שייכת השמחה, ולמה בעצם מבחינתך אני ושכניי בגוש עציון, שחלקנו הצביע לאותם ביבי ובנט, לא רשאים לחגוג? ומאיפה בכלל הסקת שבכיכר לא היו ליכודניקים שהלכו להתקרחן עם זכייתה של נטע? כי אני מכיר לא מעט כאלה שהיו שם, אחד מהם חייל בחופשה (בחור חילוני, אגב), שהצביע לבנט, ובליל הזכייה שלח לי בווטסאפ תמונה שלו בבריכה בכיכר. האם היה עליו קודם לבקש ממך אישור לחלוק עימך את השמחה?

תגידי, סתיו, השמחה שלך לא הייתה שלמה אם לא היית דורכת בסטטוס על תלמידי מכינת עלי? מה הם עשו לך בכלל, הילדים המצוינים האלה, הערכיים כל כך, שמשרתים ביחידות המובחרות ביותר ומשתלבים בדרג הפיקודי של הצבא שלנו? נכון, יש שם שניים או שלושה רבנים שמעבירים שיעורים פרובוקטיביים ואמרו דברים מופרעים לגמרי, גם בעיניי זה מקומם, אבל למה בעצם את צריכה לפסול ולהוציא ממתחם הלגיטימיות אלפים רבים של בוגרי המכינה הזו, שהם באמת מלח הארץ, ולמה הדבר שהכי דחוף לך יום אחרי האירוויזיון הוא להסביר שהם לא חלק מהחגיגה? אדרבה: את אמורה להתעודד ולשמוח מכך שחגיגה ליברלית כל כך נחגגת בישראל, אולי זה אומר שבכל זאת קץ הדמוקרטיה שחברייך חוששים ממנו (או חוששים לכאורה, כאמצעי ניגוח) לא כה קרוב?

ראיתי אנשים דתיים שמחים עם נטע. ראיתי מתנחלים שמחים איתה, ראיתי עשירים ועניים, וראיתי, ממש בעיניי, איך לכמה רגעים היינו יחד. אבל את לא היית מסוגלת להחזיק את הרגע הזה, כי יותר משאת חוששת משני רבנים מעלי, את חוששת מהתלמידים שלמדו שם. ובמקום להיות שמחה מכך שהם שותפים איתך בשמחת האירוויזיון – את נבהלת מזה.

הקשבת בכלל לנטע? למה שהיא אמרה לגבי האחר? כי נראה שהאחר, סתיו שפיר, מבהיל אותך. אם הוא לא היה מבהיל אותך, היית מתווכחת איתו – אבל לא שוללת ממנו את הזכות לשמוח. ולא רצה דקה אחרי הזכייה להוציא אותו ממעגל החוגגים.

ואת לא היית לבד ברגע הזה, סתיו שפיר. גם ח"כ בצלאל סמוטריץ' נהג כמוך. אני יודע שהיית רוצה לחשוב שסמוטריץ' הוא הדבר הכי רחוק ממך, אבל יש לי בשורה לא פשוטה עבורך: כמי שקרוב יותר אלייך בנושאי דת ומדינה וקרוב יותר לסמוטריץ' בסוגיית האין פרטנר, אני חייב לומר שבלא מעט מובנים אינכם שונים כל כך זה מזה. בשניכם יש את אותו דבר צורמני: קושי לקבל את האחר, אתה את החילוני הליברלי ואַתְּ את הדתי השמרני. לכן לא התפלאתי כשהתברר שגם סמוטריץ' לא יכול להיות לרגע עם השמחה של האירוויזיון. גם הוא היה חייב לפלג. הוא בירך את נטע, ואז מיד שלח עקיצה לתמר זנדברג על כך שהטקס יהיה בירושלים, אז אולי גם אליו היא לא תגיע. מה הקשר, ח"כ סמוטריץ'? מדוע אתה לא יכול לאפשר לשמחה להיות נוכחת פה בלי לעשות עליה סיבוב פוליטי, בלי לעקוץ את יריביך? איך לקחת ניצחון כל כך מתוק למסע המפותל הזה שבסופו זנדברג נקטלת? איך עמדתה לגבי השגרירות בירושלים קשורה פה בכלל?

אבל אתם יודעים מה מנחם אותי? שהעם בישראל שמח ביחד. אלו אתם, שפיר וסמוטריץ', שרבתם. לא אנחנו. הסתכלתי על יואב צפיר, דורון מדלי וחברי המשלחת. עקבתי אחריהם. הם ביטאו פאן טהור. הם הבינו שמותר בישראל שיהיו איים של שמחה שמנותקת מהמחלוקת הפוליטית. הם הבינו שמותר לנו להתענג יחד ולהניח לרגע בצד את העמדות השונות שיש לנו בנושאים רבים. הם הבינו שהאנשים פה מסוגלים לקום בבוקר, ולשמוח גם בלי שהם מציינים כמה הם שונאים את האחר.

זה בעצם לו"ז העניין: אם אני רואה אדם חילוני מגיע לבית כנסת לומר קדיש, ליבי מתרחב. אני לא חושב על כך שיש סתירה בין אורח חייו למעשה הזה, אלא מתרגש מכך שהוא מבטא את הכבוד לבן משפחתו שנפטר. ואם אני רואה חרדי מסתופף יחד עם ישראלים רבים בהופעה של שלמה ארצי בירושלים, אני שמח. אני מרגיש קרוב אליו. במוחי לא עוברת המחשבה על כך שאולי אותו חרדי באורח חייו מדיר נשים או לא מתגייס, אלא מחשבה אחרת חולפת בי: הנה יש סיכוי. הנה יש ממשק. הנה משהו חדש ואחר, שעשוי להתחיל. כך עובד הראש שלי ושל לא מעט אנשים שאני מכיר: כשאנו רואים ניצוץ אנחנו מברכים עליו, לא מדכאים אותו. אבל לא כך חברי הכנסת סמוטריץ' ושפיר. במקום ששפיר תחבק את העובדה שגם דתיים חוגגים ניצחון של אישה בתחרות מגה־ליברלית; ובמקום שסמוטריץ' יעלוץ שגם שמאלנים שמחים שאירופה תעלה בשנה הבאה את ירושלים על ראש שמחתה, כל אחד מהם קופץ כדי לפלג ולתקוע עוד טריז בין הציבורים שחיים פה בישראל.