מדורת השבט

יהודים מאמינים רוקדים?! גוועלד! (או: מכתב לאריאנה מלמד ולכל מי שנבהלו מהילולת ל"ג בעומר במירון)

אריאנה מלמד איכזבה אותי. היא כתבה טקסט מעליב ומבועת על ההילולה השנתית במירון, ואני מודה כי למרות שהיה לי ברור שטקסט מסוג זה יפורסם ב"הארץ", לא חשבתי שהיא תהיה זו שתחתום עליו. מלמד כתבה בעבר טקסט נפלא על מגוריה בסביבה שיש בה גם חרדים. היה נראה שיש לה היכולת להעריך את האופן שבו מכבדים אותה שם, ובאופן כללי, מכתיבתה ניכר כי בשונה מכמה מעמיתיה לעיתון, היא יודעת לקבל את האחר, לא רק כשמדובר בפלסטיני. אבל העובדה המצערת לפיה גם כותבת כמלמד ישבה מול ערוץ 20, ראתה את מה שבעיניי הוא מחזה נפלא – שידור חי של יהודים החוגגים על קברו של רשב"י – ונבעתה, מחייבת אותי לנסות להרגיע אותה.

ואני לא ציני. אני החלטתי, עד כמה שניתן, לא להיות שיפוטי כלפי מה שבעיניי הן פרנויות, משמאל ומימין, אלא להקשיב להן. והקשבתי לדברים של מלמד: היא טוענת שהביטה בהילולה והבינה ש"כך נראה העתיד, והוא לא מבשר טובות לחילונים". היא גם הוסיפה ש"יום יבוא – הוא לא רחוק – ונין־נינו של האדמור מבאיאן יצית אש בחבית המסורתית בהילולה בהר מירון ויכריז, על ציון קבר הרש"בי הקמתי את מדינת היהודים. האמיתית". ולבסוף, כי זה בכל זאת עיתון "הארץ" ואי־אפשר בלי נבואת זעם על קץ הדמוקרטיה, היא הוסיפה: "בינתיים, ישראלים חילונים שרוצים לראות בעיניים כלות כיצד הפרויקט הציוני־חילוני־דמוקרטי־ליברלי עולה באש, מוזמנים להשתרך בכבישים לחגיגות ל"ג בעומר במירון, ולחזור ולשנן לעצמם: זהו האירוע התרבותי הגדול ביותר בישראל".

מלמד גם ציינה במאמרה, להערכתי בלעג, שמנחה המשדר צריך לדעת שזה לא אירוע שמתקיים רק בישראל, כי גם האפיפיור מקיים כנסים מסוג זה למאמיניו. בנקודה הזו חשוב לי לציין שאינני זוכר שראיתי שמישהו מהארץ נבעת אי פעם מהטקסים של האפיפיור או שמאן דהוא טען בעקבות איזו מיסה המונית שאירופה מידרדרת להדתה מסוכנת. האדם הוא יצור כזה, שרבים ממנו נוהגים לשאת עיניהם לאבא שבשמיים. יש מי שזה נראה לו מגוחך? לגיטימי. אני באופן אישי מתרגש ממראה אדם מתפלל. זה לא בהכרח רציונלי. באופן אישי אני כלל לא בטוח מה תוצאות התפילה שלי, אם ישנן כאלה, אבל העובדה היא שלפני כמה שבועות, כשבן משפחה אהוב נכנס לניתוח, צילצלתי לרב שאני מעריך וביקשתי שיתפלל שהניתוח יעבור בשלום. אם זה לא יעזור, חשבתי, זה בוודאי לא יזיק. וכשאני חושב על כך כעת, התפילה של הרב בעצם הייתה גם בקשת עזרה לעצמי: הרב בירך אותנו בבריאות, ולרגע אחד לא הייתי לבד עם החרדה. רוצה לומר: גם אם אינך מאמין במיסטיקה שמאמינים בה החוגגים במירון, איך אפשר להיות אדיש לאופן שבו הם מפיגים בדידותם וכה שמחים להיות שם יחד?

אז אריאנה מלמד יושבת מול ערוץ נישה ורואה יהודים במירון. הם רוקדים ושרים ומתפללים, והיא נבהלת. היא אומרת שזה האירוע התרבותי הגדול בישראל וגוזרת מכך, שאלה פני העתיד הישראלי. האם יש לה מדד הגיוני להישען עליו? התשובה שלילית. מדובר בתחושה סובייקטיבית של מלמד. היא מביטה ביהודים בתפילה וכל כך לא מתחברת, עד שחרדה מציפה אותה, והחרדה גורמת לה לדמיין שערוץ הנישה שהיא צופה בו כעת, משתלט על ישראל.

אבל מדוע במקום ליהנות מאירוע תרבותי אותנטי ומרגש, שאם היה מתרחש בכל מקום אחר בעולם היא וחבריה היו מלאי התפעלות ממנו, היא רואה את קץ הדמוקרטיה? מדוע עורכי עמוד הפייסבוק של "הארץ" כתבו מעל מאמרה בהתרסה, כעשר פעמים ברצף "זהו אירוע התרבות הגדול בישראל", כמו ביקשו להציף ברצף מנטרי איזו אמת מבהילה? הרי ההילולה במירון איננה חדשה, אז מדוע לפתע היא כה הבהילה את מי שניסח את הכותרת הפוגענית הזו, שכמותה כמובן לא תהיה לעולם מנוסחת כלפי מנהגים כדוגמת הרמדאן? האם בגלל שהשנה הייתה גם אפשרות לצפות בהילולה הזו באיזה ערוץ (די זניח) בטלוויזיה, זה מפחיד יותר? האם העובדה שהחוגגים במירון קיבלו ביטוי אוהד בערוץ שלא מסקר אותם בהתנשאות אנתרופולוגית אלא בגובה העיניים היא שעוררה אצלם את האימה?

יש לי הערכה למלמד כבת פלוגתא ראויה, לכן אני שמח לבשר לה כי התחזית שלה שגויה. הגברת מלמד, הנה הבשורות הטובות: אין שום תשקיף ושום בדיקה שמצביעה על מה שהרגשת כשצפית ביהודים מתפללים, רחמנא לצלן, בערוץ 20. ראשית, יחד איתך צפו בערוץ באותו זמן קצת פחות מאחוז רייטינג, בעוד בערוצים 12, 13 ו־14 צפו מעל 30%. זה כשלעצמו אמור להרגיע אותך: הטלוויזיה הישראלית מוצפת תכנים חילוניים לגמרי, תוכניות ריאליטי ושידוכים, ורק ערוץ אחד קטן שידר בלייב את ההילולה ממירון. כלום כבשת הרש הטלוויזיונית הזו באמת כה מבהילה?

אבל נניח לרייטינג. אני שמח לבשר לך כי יש בדיקות שנעשות מעת לעת בשאלה האם ישראל נעשית דתית יותר. והתשובה לכך בקצרה היא: לא. מחקר מקיף שתמציתו פורסמה ב"טלגרף" הבריטי, בדק את רמת הדתיות של אזרחי רוב מדינות העולם. איפה ישראל ברשימה הזו? ובכן, היא סוגרת את העשירייה הראשונה ברשימה של המדינות הלא־דתיות, לצד בריטניה, שוודיה ונורווגיה. אפילו הולנד נמצאת קצת מתחת לישראל. גם סקר גאלופ שנערך לפני כשלוש שנים ופורסם ב"גלובס", מצא שישראל נמצאת בעשירייה המובילה של המדינות החילוניות ביותר בעולם. כמעט שני שלישים מאוכלוסייתה מגדירים עצמם "לא־דתיים" או "אתאיסטים". החשש של מלמד משעשע במיוחד למי שקורא במקביל עיתונות דתית ובקיא בנבכי המגזר ויודע שיש בישראל הרבה יותר יציאה בשאלה מחזרה בתשובה.

יש עוד מיני בחינות ומחקרים, אי־אפשר להקיף את כולם, אבל בהחלט ניתן לקבוע שרובם המוחלט ירגיעו מאוד את מלמד. אם מלמד תטען למשל שהואיל והשלטון ימני אז המדינה, כמדינה, נהפכת לדתית יותר, הרי שאפילו בעיתונה שלה שחר אילן שוחח לאחרונה עם חוקר שקבע כי ישראל הופכת, כמדינה, לחילונית יותר. לא האנשים. המדינה. הנה דוגמה אחת מהשבוע שעבר: מרוץ כמו הג'ירו ד'איטליה שהיה כאן בשבת שעברה בשותפות מלאה של המדינה, היה מפרק קואליציה בשנות השמונים. היום הוא עבר ללא הפרעה. וזה נפלא בעיניי. אנשים שנוסעים בארץ היפה שלנו בשבת מרחיבים לי את הלב, אריאנה, כשם שאנשים שהולכים לשפוך את ליבם בקרב הצדיק מרגשים אותי. איזה מגוון, כמה צבעים, איזו תפארת אנושית.

יושבת אריאנה מלמד במדינה שבה 44 אחוז חילוניים ובין 9 ל־11 אחוז חרדים, ובגלל שידור טלוויזיוני של הילולה, קובעת בעצם שהמדינה בדרך להיות חרדית. ובמקום ליהנות מתרבות ישראלית אותנטית ומיוחדת ואולי אפילו לקבל השראה מרוחו של רשב"י, שמנחמת ישראלים רבים בימי העומר, היא מרגישה את קץ הדמוקרטיה. מדוע היא מרגישה זאת? הנה השערה שמלמד כנראה לא תאהב לשמוע: בין היתר, מאותה סיבה שאנשי ימין רבים מרגישים שהמסתננים ממדינות אפריקה ישתלטו על ישראל, אף שהגדר כבר סגורה בפניהם ומספרם של אלה שכבר נמצאים פה די זניח. שבת שלום.