מסע ומתן

גם אתם יכולים להיות אנשים טובים באמצע הדרך

אבא שלי נהג לתת לאלה שנסעו לחו"ל קצת כסף שייתנו לצדקה כשהם מגיעים ליעדם, כדי שיהיו שלוחי מצווה וכך לא יינזקו במסעותיהם. שכן שלוחי מצווה, כך לימדונו חז"ל, אינם ניזוקים. מאליו ברור שגם אנשים שעושים מצוות יכולים להינזק, אבל יש ערך חינוכי במנהג הזה ובאמירה שטמונה בו. חשבו על בחור צעיר שהשתחרר מהצבא ובא לאבי, רב הקהילה, לספר שהוא נוסע לזמן בלתי מוגבל למזרח, ואבי – שיודע כמה הורי הצעיר חוששים מהטיול הזה ומהשאלה איזה ילד יחזור משם – מגדיר לו משימה רוחנית נוספת למסע: לתת צדקה (כלומר, לעשות בו דבר מה משמעותי). נזכרתי בזה כשאפרת הזהירה אותי שאסע בזהירות להביא את הסושי לאירוע של עמותת "האחים שלנו". "מה את דואגת", שאלתי, "לא לימדו אותך ששלוחי מצווה אינם ניזוקים?"

עוד אחזור לנסיעה הזו, אבל הרשו לי כמה דברים קצרים על הפרויקט, ואשמח שתקראו עליו לאחר מכן גם בעמוד הפייסבוק של העמותה. בגדול, העניין הוא כזה: מיד כשיסתיים החג ויקרבו ימי העצמאות והזיכרון, ייצאו אחים שכולים בפרויקט מרגש, במסגרתו יספרו את סיפור השכול שלהם ואת סיפור אחיהם שנפל בקרב, בבתים שירצו להזמינם ולשמוע. בשבוע שעבר אירחתי אצלי מעין ערב השקה של המיזם, לבקשתם. עשיתי את זה גם כי רציתי לאסוף קצת מצוות לחג, וגם כי מי בכלל יכול לסרב לבקשה של אליסף פרץ, ששכל את שני אחיו ז"ל, אבל שומר על רוח ואנרגיה של חיוּת ועשייה למען הכלל. בערב דיברה בין היתר אריאלה שיפנבאור וסיפרה על אחיה, אל"מ דני שיפנבאור ז"ל, שהיה מפקד טייסת שנפל בתרגיל ברומניה, אחרי שהספיק לפקד על מבצע חילוץ נועז של לוחמי סיירת מטכ"ל מבעלבק (האירוע שבו נהרג סא"ל עמנואל מורנו ז"ל), פעולה שעליה זכה דני לצל"ש. בערב שהתקיים בביתי היה גם אחיו של עמנואל מורנו, והיה משהו מרטיט במפגש בין שני ישראלים שאחיהם שנפלו, שחלקו יחד אירוע כל כך הירואי ובלתי נתפס. אריאלה גם סיפרה שאחד הדברים היפים הם איך אבא שלה, שהוא מהקצה השמאלי של המפה הפוליטית, ואבא של מורנו, שהוא מהקצה השני – באים תמיד לאזכרות אלה של אלה וקרובים כל כך אחד לשני, גם מתוך הבנה שבאותו לילה נורא שדני הנחית מסוק כדי לחלץ את עמנואל וחבריו (אח של מורנו אמר לי שאילולא דני, לא הייתה להם גופה וקבר לפקוד), לא היה ימין ושמאל, אלא ישראלים אמיצים וגיבורים, שפועלים יחדיו בעומק שטח האויב.

*

במצטבר, ישבתי בערך שנה מחיי על ספה אצל משפחת לב ארי וראיתי טלוויזיה. אם היה ילד שיושב לי בבית כל יום כמו שאני שרצתי בביתם, הייתי ככל הנראה יורה לו בראש וקובר אותו בחצר. אבל אלו היו ימים אחרים, שנות השמונים ברמת הגולן, ואף שכמעט מדי יום הלכתי למשפחת לב ארי לצפות בטלוויזיה, הם מעולם לא רמזו אפילו שהדבר מהווה עבורם מטרד. רק כאשר בגרתי הבנתי לאיזו הכנסת אורחים זכיתי וכמה מטורללת הייתה העובדה שלאיש לא היה נראה מוזר שיש לי כורסה קבועה אצל השכנים, שעליה אני גם נרדם לא אחת, שעה שאני מתנדנד ומחכה שיתחיל "האיש השווה מיליונים" (סטיב אוסטין). וכאשר אמא סיפרה לי בשבוע שעבר שבתיה לב ארי נפטרה, מיד נסעתי עם שמוליק בן דודי לגולן. מהו יום נסיעות אחד ביחס לכל החסד שהאישה האצילית הזו עשתה עימנו בילדות.

*

בדרך לגולן חשבתי קצת על המוות. על העובדה שההורים של בני המחזור שלי הזדקנו ועל כך שכולנו דוהרים במאתיים קמ"ש אל עבר קיר בטון, שעליו נתנפץ ביומנו האחרון, ואין לאיש מושג כיצד ניתן להימנע מהגורל הזה. גם נופי הגולן בדרך לא ניחמוני מהמחשבה על המוות שאורב לכולנו בפתח ועל הזמן שעובר. אבל כאשר הגעתי למשפחת לב ארי מצאתי שלווה. הם הראו לי סרטון מהערב האחרון בחייה של בתיה ז"ל, אישה שהייתה מלאה בחסד. נכדה, שמשרת ביחידה מיוחדת, הגיע להיפרד ממנה. היה ברור שאלה שעותיה האחרונות בביתה ברמת הגולן, שאליו הגיעה מיד אחרי מלחמת יום כיפור כדי לבנות ולהיבנות מאדמת הארץ הזו. והנה בסרטון היא שוכבת במיטתה ומאזינה לנכדה החייל, שמנגן לה בחליל את "אדרבה", השיר הנפלא של אברהם פריד למילים של רבי אלימלך מליזנסק: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה". רגעים של חסד.

בדרך חזרה מהגולן עצרנו בצומת גולני ב"מסעדת נימר". יש דברים שמשום מה נראים לנו מובנים מאליהם בארץ הזו: אחר צהריים ישראלי, שקיעה יפה, מסעדה שיושבים בה ערבים ויהודים, אוטובוס של בני עקיבא עוצר ושלוש חניכות מבקשות להשתמש בשירותים, חמישה חיילים נכנסים לאכול ואדם חרדי מתפלל מנחה במרפסת. עכשיו תראו, אני יודע שבטוויטר נראה שהעם מקוטב ואני יודע שיש אנשים, בפוליטיקה ובתקשורת, שמתפרנסים מהקיטוב הזה, אבל כמי שנמצא מדי יום בירושלים, עיר שדוברת ארבע שפות, אני כופר בדיבורים על חומרת השסע. נדמה לי שאמנם יש פה קיטוב רעיוני מדאיג, אבל הוא מתגמד נוכח הגיוון האנושי המקסים, רוצה לומר: האנשים החשובים מהטוויטר מתווכחים, בזמן שביומיום הישראלי הפשוט, רובנו, מסתדר לא רע בכלל, עם איזו הבנה שלא את כל המחלוקות אפשר לפתור, ולפעמים אפשר סתם לחייך לזה שעובר מולך ולשאול אותו, "מה קורה, אחי", מבלי להעמיס על הרגע המשותף את כל ההבדלים שיש בינינו.

*

וכמה ימים קודם לערב שהתקיים בביתי נסעתי להופיע בפני לוחמים שנפצעו ב"צוק איתן" ובלבנון במסגרת עמותה אחרת, שאשמח אם תיכנסו גם לעמוד הפייסבוק שלה ("אחים לחיים") כדי לראות איזו פעילות חשובה נעשית שם. חששתי שאני מאחר להופעה כאשר הבנתי שפיספסתי את היציאה מכביש 6, ובגלל הפאניקה עשיתי עבירת תנועה חמורה וחתכתי קו הפרדה, כדי להשתלב בנתיב הנכון. שוטר שהיה במקום עצר אותי וביקש פרטים. אמרתי לו: "יקירי, אולי מגיע לי עונש, אבל לא מגיע ללוחמים שאאחר להם. אני בדרך להופיע בפני מאתיים פצועי צה"ל באולם פה ליד מודיעין, כי גם להם מגיע לצחוק בחג". השוטר הביט בי חצי דקה ואמר לבסוף: "סע לשלום, אחי, אבל פעם אחרונה שזה קורה". הנעתי את הרכב ואמרתי לעצמי: שלוחי מצווה אינם ניזוקים. חג שמח.