יאללה, המצרים על הגדרות

יש סיבה טובה לכך שפסח הוא החג של הממהרים

הכל היה תמיד מהיר ורועש ואינטנסיבי בפסח. אבא שימש כרב היישוב וכרבה של תנובה, ופסח היה סוג של מאני טיים עבורו. אני זוכר אותו תזזיתי ונמרץ וחסר מנוחה. זה התחיל בערימת הספרים הענקית על השולחן והטלפונים שהרים לרב איתן איזמן – חברו מימי מרכז הרב – כדי להתייעץ על כיוון מקורי לדרשת שבת הגדול (השבת שלפני הפסח); המשיך עם מכירת החמץ של כל היישוב, כולל כמובן אלה שהיו מגיעים בבעתה חצי שעה לפני הסדר ומספרים ששכחו למכור, ואבא היה מרגיע אותם ומספר בחיוך שגם יום אחרי הסדר יהיה מי שייזכר שלא מכר; והייתה גם הגעלת הכלים, שעות ארוכות שאבא מפקח ומבצע בעצמו את הגעלת הכלים של היישוב כולו, אלפי צלחות וכוסות שנכנסות לשקיות רשת לבנות ומשם למים הרותחים. וכל העת, עד הסדר עצמו, אנשים נכנסים לשאול שאלות הלכתיות, מה מותר ומה אסור ומה נחשב לקטניות, וחלקם פחות שואלים ויותר משקפים דרך השאלה מצוקה של שלום בית ("אשתי השתגעה השנה היא החליטה שצריך להכשיר את המיקרוגל"). ואבא, באצטלה של תשובה הלכתית, אומר להם להקשיב לאישה, לשמוע בקולה ולשים לב כמה היא טורחת. ואז היה שואל "מי עוד בא לחג", ואמא מגישה כוס מיץ והאדם שהגיע זועף היה יוצא רגוע אל ביתו.

ובכל הזמן הזה קבצנים באים והולכים, כי בערב החג הם יודעים ששעתם יפה והרב מחלק כסף שאספה הקהילה עבור אלה שידם אינה משגת. בעיקר אני זוכר קבצן קולני אחד שהיה מגיע מטבריה כל שנה והיה מדבר עם אמא ארוכות, שעה שהיה ממתין לאבי, ותמיד נענה בחיוב ובהתלהבות לא מוסתרת לשאלה הנימוסית אם הוא רעב, והיה לו הרבה מה לומר וכשהיה יוצא היה מברך אותנו, משל היה אדמו"ר בעצמו. ועוד אחזור לקבצן הטברייני הזה, אבל אם לתמצת את מה שאני בעיקר זוכר מכל האירועים הללו שאפפו את החג, זה שהיה סוג של לחץ מתוק בבית, דריכות ממהרת, או כלשון המקרא – "חיפזון".

שמעתי פעם מהרב חיים סבתו, רב וסופר יוצא דופן, שאם יש משהו שחוזר בכל סיפור ההגדה ובעצם בכל סיפור פסח ולא מספיק שמים לב אליו זה "החיפזון". זה מתחיל בספר שמות, כשהתורה מצווה אותנו: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'". גם במשנה במסכת פסחים מציינים שיש צורך לאכול "בחיפזון בלילה אחד". יש מפרשים שהסבירו שקורבן פסח הוא צלי אש בגלל אותו חיפזון, שכן צלייה של בשר זה עניין מהיר בהרבה מבישולו.

גם בליל הסדר עצמו נושא החיפזון מודגש, כשאנחנו קוראים בשלב המתיש שלפני הארוחה את דבריו של רבן גמליאל שאמר: "מצה זו שאנו אוכלין על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שנאמר: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם".

אוקיי, אז חיפזון. זה קיים בהגדה, זה חלק מסיפור פסח. אבל מה בעצם החשיבות של הדבר הזה, מה הפואנטה? במדרש יש מחלוקת:

יש מי שאומר שהחיפזון היה יוזמה מצרית. ישראל יכלו לצאת ולהכין לחם בזולה שלהם, אבל המצרים, שהיו במצב שבו אין בית שאין בו מת, רצו כבר שנטוס להם מהפריים. השאלה היא, אם אכן החיפזון היה של המצרים, למה אנחנו צריכים לזכור אותו? וכאן מסבירים במדרש שזה בדיוק מה שמסמל את המהפך המרהיב שעברנו מעבדות של יותר ממאתיים שנה, לרגע שבו מי שנגש בנו מתחנן שנלך כבר.

אבל יש גם הסבר חלופי במדרש: החיפזון לא היה של המצרים, אלא של השכינה, כלומר הקב"ה היה מי שלחץ את כל העסק בגלל המחיר הרוחני הכבד ששילמנו במצרים, עד כדי חשש שאם נישאר שם עוד קצת תשתלט האלילות עם העולם ולא ייוותר דבר מהחידוש המונותאיסטי שהביאו בני אברהם לאנושות.

כאן המקום לציין שלחיפזון כערך יש מחיר. הוא אולי הכרחי לעיתים, אבל מי שנחפז מדלג לא אחת על שלבים חשובים בדרך. דור המדבר היה כזה שניכרה בו איזו חוסר יציבות, וכאשר הנביא ישעיהו מנסה להבטיח גאולה שלמה יותר, הוא מבטיח "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה'…"

הרב קוק מסביר שכשיצאנו ממצרים היה חשוב לעשות את זה מהיר, כי היה חשש שמַשהו מהמצרים יישאר איתנו. זה קצת הזכיר לי (סלחו לי על הדוגמה המעט גבולית) את הפעם בילדות שקרצייה מאחד הכלבים במושב עברה אליי, אז חבר שלף אותה עם פינצטה והאחות בקופה ששמעה על כך בדיעבד מאמי אמרה שמזל ששלפנו את זה מהר ובאבחה אחת, כי לפעמים אנשים עושים את זה בזהירות כביכול והקרצייה יוצאת אבל רגל שלה נשארת בגוף. בכל מקרה, בעתיד, מסביר הרב קוק, נוכל להיגאל קצת יותר בסטלה, כי לא נהיה במצב של השפעה כזו כמו שהיינו אחרי שנות שפלות ועבדות.

חזרה לקבצן הטברייני: בשנה הראשונה בלי אבי, פסח היה אירוע שחיכינו לו בחשש גדול. אבא היה פסח ופסח היה אבא, ומה יהא כעת מכל אווירת החג המיוחדת שהייתה סביבו? תיכננו ליל סדר במתכונת מצומצמת ביותר, אבל היה אדם אחד, כנראה היחידי בצפון, שלא שמע על פטירתו של אבא, ששמעה יצא לרחוק: אותו קבצן מטבריה. הוא הגיע לפתע בערב החג, כמדי שנה, כדי לקבל מאבא כמה פרוטות לחג. הוא רצה לשבת כמו תמיד, לחכות לאבא במטבח, אולי לאכול משהו, ובסוף לפגוש את כבוד הרב. אבל הרב איננו. הוא נפטר בתמוז. וכשאמא אמרה לו את זה, היה רגע עצוב ומיוחד באמת בבית, הרגשתי ששניהם מתאבלים יחד על משהו שלא יחזור לעולם. אבל אמא לא רצתה להשיב את פניו ריקם והיא ביקשה מהקבצן להמתין רגע, הלכה לחדרה וחזרה עם חליפה מהארון של אבא. קח שיהיה בשבילך. הקבצן היה קצת נבוך, לדעתי הוא הבין שהוא קיבל חליפה של כבוד הרב, אבל לאחר כמה שניות התגבר על המבוכה ולבש את החליפה והידק אותה על גופו בהנאה. הוא נראה היה מהודר מאוד איתה. "אלבש אותה בליל הסדר", הוא אמר, "שיהיה לכם חג שמח". "חג שמח", אמרנו לו והבטנו בו יוצא מביתנו, אמנם בפעם האחרונה, אבל כשהוא לבוש בהידור כפי שלא ראינוהו מעולם. חג שמח.