שחקן, נשמה

לא תמיד אתה מעריץ ספורטאי רק בגלל מה שהוא עושה במגרש

אני אוהב לצפות בכדורסל. כל התקפה היא מבחינתי חידה שהקבוצה התוקפת מנסה לפתור; כל פוזישן הוא מערכה. חוץ מהמשחקים של הפועל ירושלים, שאותה אני אוהד, אני בעיקר אוהב לצפות במשחקי אן־בי־איי, אבל חרף פערי הרמה, גם במסגרות שמאפשרות לשחקנים ישראלים לבוא בהם לידי ביטוי. מסיבה זו הלכתי ביום שישי האחרון לראות את נבחרת ישראל משחקת נגד בריטניה; ומסיבה זו אני הולך לפעמים גם למשחקים פחות דרמטיים, גם אם הם חסרי חשיבות.

לפני כמה שבועות נקלעתי למשחק כזה: היה זה משחק באולם הביתי של הפועל אילת. הייתי שם במקרה עם הסטנדאפיסט (המצוין) אמירם טובים, אז הלכנו לראות משחק של אילת המקומית נגד מכבי תל־אביב. בשם התחרות בליגה וההזדהות עם האנדרדוג הביתי, עודדנו את אילת. בשלב מסוים עלה לפרקט מירכתי הספסל כמחליף שחקן ישראלי שצד את עינינו. ביר־כץ היה השם על חולצתו. מיד שמנו לב שעמית ביר־כץ מקיים דיאלוג פנימי ער ותוסס עם עצמו. הוא מרבה לדבר לעצמו, לעודד, לטפוח על ראשו ולצעוק דברים. לרגעים זה נראה שיש לו עודף מוטיבציה, לפרקים זה נראה מוזר, אבל כל הזמן זה מעניין ונוגע ללב.

ביר־כץ הוא מסוג אלה המכונים "נגרים", כלומר שחקנים גבוהים שמוטוריקה עדינה היא לא הצד החזק שלהם. הוא אינו שחקן מוביל בליגה, אבל כישראלי משלים שעולה למגרש לדקות ספורות ונותן את הנשמה, יש לו איזה קסם מיוחד. אמירם ואני החלטנו לעודד אותו. "ביר־כץ אתה מלך", צעקנו. "תמסרו לביר־כץ", הורינו לחבריו. "לשחק על ביר־כץ". עכשיו העניין הוא שישבנו בשורה הראשונה, על הפרקט, ולא היו הרבה אוהדים באולם, אז השחקנים שמעו היטב את הצעקות שלנו. גם ביר־כץ שמע. הוא הביט לכיוון שלנו והיה נראה לי ששמתי לב לפליאה בפניו. הוא לא ידע עד הסוף לפרש את פרץ האהדה הקונקרטי שזכה לו לפתע. אבל אנחנו המשכנו: "ביר־כץ חופשי!" אמירם צעק, ואני חידדתי בפנייה אישית: "ביר־כץ, זרוק משלשה!"

ברגע הזה שלושה שחקנים של אילת הסתובבו אלינו. בפניהם היה מבט משתאה וגם טיפה כעוס. הלכנו מעט רחוק מדי מסתבר. הם גם חששו שהוא יקשיב לנו ויזרוק בטעות. ובואו, גם דודה של ביר־כץ לא מצפה ממנו לזרוק שלשה. היה ברור ששרפנו את עצמנו ונחשף שאנו פחות מעודדים ויותר חומדים לצון, אבל אם ביר־כץ קורא את המדור הזה אני רוצה שיידע: אני באמת מאמין בך, ואני מצפה ממך עד סוף העונה לזרוק משלוש, לפחות פעם אחת, בשבילי.

*

אותו ביר־כץ הזכיר לי מעשה שהיה על שחקן ישראלי לא מוכר, נקרא לו צ'יזיק. הוא שיחק בהפועל ירושלים, אבל זה לא שאת שמו האמיתי הייתם מזהים, גם לא מרבית עכברי הכדורסל שבכם. הוא היה שחקן פוסטר, אחד שהתלווה לקבוצה בעיקר בשביל האימונים (בשל גובהו, עיקר תפקידו היה לשמור על הזרים), ובכל העונה שיחק במצטבר אולי חמש דקות. ארבע שניות מתוכן היו במשחק ההוא.

זה היה משחק חוץ חסר חשיבות נגד קבוצה לא מוכרת ממזרח אירופה, משחק לפרוטוקול בלבד. היה זה חורף קר והמשחק התנהל בעצלתיים באיזו עיר נידחת. התוצאה כאמור לא שינתה דבר. חצי דקה לסוף המחצית הראשונה ביקש אחד מהזרים של הפועל לרדת מהמגרש כי הוא חשש שנפצע. המאמן החליט להעלות במקומו את צ'יזיק. המשחק הלא חשוב והעובדה שנותרו ממילא רק כמה שניות למחצית גרמו לו ללכת על זה.

*

צ'יזיק המופתע פשט את החולצה ועמד להיכנס למשחק. המאמן אמר לו: צ'יזיק, תקשיב, הם על העונשין ויש עוד ארבע שניות, אז רק תנסה לקחת ריבאונד אם הם מחטיאים, כדי שלא יקלעו סל נוסף. צ'יזיק הנרגש נכנס למגרש. ארבע שניות מלאות לפניו במשחק רשמי. על קו העונשין עומד שחקן היריבה. כולם חוץ מצ'יזיק היו חסרי עניין כלשהו במתרחש. לאיש לא היה אכפת מה תהיה תוצאת המשחק, לא כל שכן תוצאת המחצית. כל מאווייהם היו רק לסיים את האירוע המתיש והמיותר הזה ולחזור הביתה. שחקן הקבוצה היריבה קלע את הזריקה הראשונה. את הזריקה השנייה הוא החטיא. הכדור נפל לידיו של צ'יזיק. הנה הכדור אצלו, ארבע שניות לסיום המחצית. בעיקרון היה מספיק שיחזיק את הכדור ויירד למחצית. איש לא ציפה ממנו ליותר. אבל צ'יזיק, עונה שלמה הוא נוסע עם הקבוצה למשחקי חוץ ולראשונה הכדור בידיו, לא ינסה לקלוע? צ'יזיק לקח את הכדור כשהוא עומד מתחת לסל קבוצתו והשליך אותו הכי חזק שיכול. הרי כבר קרו דברים מעולם. היו סלים שנקלעו מסוף המגרש, האם אין סיכוי שזה יקרה גם לצ'יזיק? ובכן, התשובה שלילית. קרה דבר אחר.

*

בהתלהבותו כי רבה, צ'יזיק זרק את הכדור כל כך חזק וכל כך גבוה, שהוא פגע בעוצמה אדירה בנקודת החשמל בתקרת האולם. חושך השתרר באולם כולו. הזריקה של צ'יזיק גרמה להפסקת חשמל. היה צריך להחליף את כל עמדת הבקרה. פתיחת המחצית השנייה התעכבה בשעתיים וארבעים דקות. הקבוצה העייפה והמטורטרת נאלצה להמתין כמעט שלוש שעות לחידוש משחק חסר כל משמעות. בגלל ההמתנה הארוכה, גם את הטיסה שלאחר המשחק הם החמיצו וטסו רק למחרת בטיסה לא ישירה. למה, צ'יזיק, שאלו אותו חבריו כשהם יושבים בקונקשן, למה היית צריך לזרוק את הכדור. בשביל מה זה טוב. למי זה שינה מה תהיה תוצאת המחצית?

צ'יזיק הביט בחבריו לקבוצה ואמר להם: כולכם משחקים טוב ממני. חלקכם קלעו ויקלעו סלי ניצחון. חלקכם יזכו בתארים בזכות תצוגות כדורסל מופתיות. את הקריירה שלכם יזכרו עוד הרבה מאוד שנים. אבל אני, עד היום חשבתי שמקריירת המשחק שלי לא יזכרו דבר. אבל הנה זה השתנה: את הזריקה שלי בשנייה האחרונה של המחצית במשחק הלא חשוב הזה, זריקה שגרמה להפסקה של כמעט שלוש שעות ויומיים נוספים במזרח אירופה, יהיה מי שיזכור גם עוד 20 שנה.

וצ'יזיק צדק. שבת שלום.