מריבות עושים באהבה, או לא עושים בכלל

רגע לפני שאני ממש–לא–הולך להצביע, הנה מה שליהדות יש לומר על כל עימותי הסרק של הימים האלו

עוד יומיים בחירות ובכל מקום מנפחים לכם את השכל עם ניתוחים, המלצות וויכוחים. ובכן, לא פה. תודה, אבל לא תודה. אני, במקום פוליטיקה, החלטתי להזמין אתכם ללמוד יחד ולהתעמק לזמן קצר במקורות היהודיים שלנו, כדי להיזכר כמה חשובה היא האחדות. הנה למשל דבר נפלא שאמרו חז"ל בספר במדבר רבה. אני מפציר בכם להתייחס לטקסט הנפלא הזה באופן ספרותי, כלומר גם אם אינכם מסוגלים לדמיין את כיסאו של ה' כי בעיניכם אין בכלל דבר כזה, תבינו שזו עשויה להיות פשוט מטאפורה נפלאה למצב רוחני מתוקן ונכון:

"משל לפלטין שהייתה בנויה על גבי ספינות. כל זמן שהספינות מחוברות, פלטין שעל גביהן עומדת. כך כביכול כסאו (של הקב"ה) מבוסס למעלה בזמן שישראל עושין אגודה אחת".

איזה משל נפלא. כיסאו של ה' עומד על לוחות שאנחנו מחזיקים יחד. התפצלנו? לא יהיה לכיסא על מה לעמוד.

הלאה: במדרש תנחומא נאמר דבר נפלא נוסף, שלפיו האחדות חשובה אפילו מהתוכן שלה; כלומר שאם אנחנו יחד, גם אם אנחנו לא הולכים עדיין בכיוון הנכון, אנחנו מוגנים. זה מדרש חשוב בעיניי, כי הרי מהו התירוץ שלפעמים אנחנו מספרים לעצמנו לפני שאנחנו פותחים באיזה עימות חריף? שאי־אפשר להתאחד עם קבוצה או אנשים שכל כך טועים, כאלה שבעינינו ממש מחללים שם שמיים. אלא שחז"ל טוענים שהאחדות עצמה, כערך, חשובה ונעלית יותר: "בזמן שישראל עושין חבורה אחת, אפילו עבודה זרה ביניהם, אין מדת הדין נוגעת בהם".

זה דבר מדהים: העובדה שאנחנו מצליחים להיות יחד, גם אם יש אשכרה עבודה זרה באחדות הזאת, היא כשלעצמה תשמור עלינו ממידת הדין.

ייאמר לזכות חז"ל, כי לא זו בלבד שלא חששו מדעות שונות, הם למעשה ממש עטו על מחלוקות. אם יש משהו שמאפיין את התלמוד זה הוויכוח שפורץ בבית המדרש כמעט בכל דיון, וחז"ל רואים בו ברכה ודרך להבנה עמוקה של המציאות. שיח ענייני על עמדות נתפס בקרב חכמינו כעניין חיובי וכמחלוקת שהיא לשם שמיים.

בקהלת יש פסוק נפלא: "דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסֻפות נתנו מרועה אחד". רבי אלעזר בן עזריה מפרש את הפסוק במסכת. קראו את דבריו, ושימו לב כמה יופי יש באמירה לא להיבהל מעמדות מנוגדות, להבין שיש מה לקחת מכל תפיסה. אם רגע נמשיל את זה אלינו – כמה הרבה נוכל ללמוד ממסירות הנפש גם של קבוצות שאנחנו במחלוקת עמוקה איתן. כמה נוכל ללמוד מהלהט האידיאולוגי של אנשי ארץ ישראל השלמה או של פעילי שלום עכשיו, כמה חן ואיזה שיעור יפה אפשר ללמוד מאהבת החרדים את השבת היהודית (וזאת מבלי לטשטש לרגע את הוויכוח החריף על הרע שיש בכפייה):

"בעלי אסופות – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים, ברוך הוא, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה" (שמות כ, א). "אף אתה עשה אוזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין".

הסוד בעיניי, ומה שהופך את המחלוקת למרוממת וטובה, זה היכולת לקיים אותה בכבוד. לא לראות במי שחושב אחרת ממני אויב, לנסות במקביל גם לשכנע אותו בעמדתי, אבל גם להעמיק באמת במשנה שלו ולהבין מה אני כן יכול לקבל ממנה. במקרה כזה, שהוא כל כך שונה מהשיח שיש לנו היום שבו כל נושא נבחן לפי הפוזיציה, המצב הוא מהסוג עליו חז"ל אמרו: "כולם (כל הדעות) נתנו מרועה אחד", או כלשון בת הקול שיצאה בשעה שנחלקו בית שמאי ובית הלל, ואמרה: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם".

בפרקי אבות נאמר: "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם". ר' חיים מוולוז'ין הסביר יפה איך מצד אחד אומרים לנו להתאבק, מלשון מאבק, כלומר להילחם במלחמת הדעות ללא פשרות. מצד שני יש לעשות זאת בעפר רגליהם, כלומר מתוך ענווה.

שיעור נוסף זו ההנחיה לא להחזיק במחלוקת. לא להתמסר אליה. לא להפוך אותה לחזות הכל, ומאמצעי למטרה. בימים האלה, כמובן, שכל מה שאנחנו עושים זה ללכת לבחירות שוב ושוב, אנחנו חוטאים בעיקר בדבר הזה. בואו נלמד ממשה רבנו: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" (במדבר ט"ז, כ"ה). "אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר".

הסוד הוא לא להפוך את המחלוקת לריב בין קבוצות. הרי היום בישראל כל נושא שעולה לסדר היום, אתה יודע מראש מה כל אחד יגיד עליו ואיך הוא ישתמש בסיטואציה וירתום אותה לטובת הקבוצה שלו. וזה בדיוק הפוך ממה שבמסכת אבות לימדו אותנו:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמיים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

למה מחלוקת בית שמאי והלל היא מבורכת? כי היא קלה? כי היא בקטנה ככה, לא רצינית? הו, לא. כל מי שלמד קצת משנה וגמרא יודע עד כמה עמוקה וקשה היא מחלוקת בין התפיסות של שתי הקבוצות האלה. אבל המחלוקת היא עניינית. היא לא פוליטית כמו שהיה אצל קורח. זו מחלוקת שבה מבררים את ההלכה. עוסקים ברעיונות. לא במי שמשמיע אותם. מדברים לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. או כמו שנאמר בתוספתא: "אף על פי שנחלקו בית שמאי כנגד בית הלל… לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, אלא נהגו האמת והשלום ביניהן, שנאמר: 'האמת והשלום אהבו'".

ביום שני לא אלך לקלפי משום שאני מעריך שיהיו בחירות רביעיות וזה נראה שמשחקים בנו ומסכסכים בינינו ללא סיבה. במקום זאת אקום בבוקר ואומר: הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַיי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, וַהֲרֵינִי אוֹהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאוֹדִי. שבת שלום.