עם המכנסיים למטה

הגיע הזמן לפצח את אחד מסודות היקום: מה הקטע עם אלו שמפשילים מכנסיים רק כדי להשתין?

הייתי אז בטירונות שריון בבסיס מרוחק, אי שם בצוקי עובדה, בואכה אילת. באותו יום שישי עליתי עם שחר על אוטובוס במטרה להתגלגל אל ביתי אשר ברמת הגולן. נסיעה ארוכה ציפתה לי, ולא זו בלבד אלא שהיא גם הייתה לאחר ליל שימורים: בליל חמישי שקדם לה לא עצמתי עין, כי המפקדים ערכו לנו לילה לבן. מסיבה זו, מותש כפי שלא הייתי מעודי, נרדמתי דקה לאחר שעליתי על האוטובוס, עוד בטרם הספיק הנהג לצאת לדרכו. הייתי זקוק לשינה הזו יותר משבן־אל זקוק לסטטיק.

עברו יותר מ־20 שנה מאז, אבל את התנוחה שבה נרדמתי לא אשכח. נסו לדמיין אותה: שתי רגליי נשענו על המושב שלפניי, כך שהישבן בחלקו כמו היה באוויר (כי הרגליים לא היו על רצפת האוטובוס אלא על גב המושב שלפניי), ראשי הושען על החלון ובידיי חיבקתי את הנשק. כן, זה מסורבל כמו שזה נשמע, אבל אחרי לילה גדוש תיזוזים, נרדמתי מיד כתינוק ועם טלטולי הדרך שקעתי בשינה עמוקה.

לאחר שעתיים וחצי האוטובוס עצר כדי לאפשר לנוסעים הפסקת פיפי. התעוררתי. במהרה גיליתי ששתי רגליי נרדמו. שימו לב: לא רגל אחת, שתיהן, ולא סתם נרדמו, כי אם נרדמו לגמרי לכל אורכן. ניתן היה לכרות לי אותן עם מסור קהה ולא הייתי מרגיש דבר. מכפות הרגליים עד הישבן, שתי רגליי שלא זזו במשך שעתיים וחצי היו חסרות תחושה, כמו חפץ זר. כמו אבן. אני זוכר שגם במעלה ראשי, באזור הפדחת (יש אזור כזה?) משהו נרדם קצת. חשתי מעין עקצוצים בראש. והואיל וכולם ירדו להשתין רציתי גם, אך באותו רגע אירע דבר משונה: הורדתי רגל אחת לרצפה וכלל לא הרגשתי שהיא שם, אז ניסיתי להמשיך להוריד אותה ומעדתי. בשלב הזה הורדתי גם את הרגל השנייה, ושוב לא הבנתי שהיא כבר על הרצפה ונפלתי לגמרי. רגליי הרדומות פשוט לא החזיקו אותי, והואיל והייתי גם כל כך עפוץ מהשינה, לא ממש הבנתי מה קרה ורק שכבתי הלום על רצפת האוטובוס וחיבקתי את הנשק מחשש שאנתק ממנו. לאחר כמה שניות ניסיתי לקום ושוב נפלתי. בצר לי החזקתי בידיות האוטובוס וירדתי לאיטי במדרגות באמצעות ידיי. אישה שעמדה מאחוריי הביטה בי המומה. לדעתי היא חשבה שאני קטוע רגליים. לאט־לאט רגליי התעוררו וצלעתי אל עבר כיתת היורים, כלומר אל החבר'ה שנעמדו בשורה והשתינו. אבל בגלל שלא הייתי באיזון, כשבאתי לפתוח את חגורת מכנסי הצבא, מכנסיי נפלו לגמרי ועימם התחתונים והשתנתי כשמכנסיי ותחתוניי מופשלים לגמרי וישבני מבצבץ מבעד לחולצה, למגינת ליבם של יושבי האוטובוס. את המבט של הנוסעים שהטילו מימיהם לצידי אני זוכר: לא חשבנו שאתה מאלה שמשתינים כך, הם רמזו בעיניהם.

עד היום אני מתכווץ כשאני נזכר במבטם, מצר על שלא הבהרתי להם שזו מעידה חד־פעמית.

ראוי להבהיר: בכל שכבת גיל ובכל מקום תמיד היה הילד המוזר הזה שבשעה שכולם יישרו קו להשתנה, הוא הוריד את מכנסיו לגמרי. כולם לידו פותחים את הרוכסן, שולפים ומשתינים, ורק הוא מפשיל את המכנסיים והתחתונים עד למטה ומשתין כשישבנו מבצבץ. למנהג המוזר הזה הייתה נציגות קבועה, ילד בכל קבוצת גיל: היה אחד כזה בסניף, אחד בבית הספר, אחד ביישוב. כאילו הקטגוריה המשונה הזו דאגה שבכל סיטואציה חברתית יהיה לפחות אחד ששומר על הגחלת. אני פוגש לפעמים את אותו ילד; את הבחור הזה שאני רואה עליו כבר ברגע הראשון שהוא היה מאלה שמורידים את מכנסיהם לגמרי, בלי שום סיבה, וחושפים את עכוזם בעת ההשתנה. אלה לא בחורים רעים, חלילה. אדרבה. במקרים רבים הם אחלה אנשים. אבל משהו אצלם לא מוברג עד הסוף.

והם מסתובבים ביניכם החבר'ה הללו: הם יכולים להיות עורכי דין או רואי חשבון, אנשי עסקים או פסיכיאטרים. ובאופן אישי די יהיה לי בדקה במחיצתם כדי לקבוע: אלה בילדותם לא שלפו והשתינו, אלא הורידו גם את המכנסיים וגם את התחתון לחצי התורן. 

הייתה הצהרה שתמיד ריגשה אותי בילדותי: העולם שייך לצעירים. אתם דור העתיד. בפעם הראשונה שמעתי אותה משר החינוך יצחק נבון. הוא הגיע לביקור ברמת הגולן. עמדנו כל ילדי המושב בצידי הכביש עם דגלים קטנים ונופפנו לו. הוא לחץ את ידינו. יניב גם עשה לו פרצוף. שבועות ארוכים התווכחנו אם שר החינוך נהנה מהפרצוף או שמא יניב עשה פדיחה איומה לילדי הגולן, והוריד את שמנו הטוב ביגון שאולה. כשהשר התרחק, השתנו בשורה על השיחים, כאשר יניב לצידנו מוריד את מכנסיו ותחתוניו לגמרי. אני זוכר שתהיתי מה היה קורה לו היה רואה שר החינוך את יניב משתין, האם גם אז היה אוחז במיקרופון וקובע כי אנו דור העתיד. אבל הבעיה שלי עם הקביעה ההיא עמוקה יותר, שהרי העתיד הגיע ולפני ימים אחדים ראיתי בפייסבוק את שר החינוך בנט אומר לילדים שביקר בצפון שהם־הם דור העתיד! הייתי בשוק. אני יודע לזהות הונאת פונזי כשאני פוגש בה. זו פירמידה, חברים!

מוסר השכל? לא בטוח שיש, אבל אנסה בכל זאת: דור הולך ודור בא והחיים אקראיים במידה מדאיגה, אבל אם יש בכל זאת דבר מה שאפשר להישען עליו זו הידיעה כי כל עוד העולם מתגלגל על צירו, בכל דור ודור יהיה אחד שיגיד שהילדים הם דור העתיד, ולצידו יהיה איזה יניב כזה שיוריד את מכנסיו לגמרי כשהוא משתין. אה, ואולי גם עוד חייל אחד שיעשה זאת פעם אחת בלבד, רק בגלל שנרדמו לו הרגליים. שבת שלום.