מונקי ביזנס

תובנות שצצו בי בעודי עוקב אחרי שימפנזה תמים ותוהה: למה, בעצם?

הכל בחיים זה עניין של הֶקשר, של קונטקסט.

לפני כמה שבועות הגעתי ליערות הגשם באפריקה. אמרו לנו שנראה שימפנזים ממש מקרוב, במקום מחייתם הטבעי. בדמיוני ראיתי מאות שימפנזים מסתובבים בנחת ואני ביניהם, מצטלם איתם, משוחח קלות ונהנה בחברתם. דא עקא, שהיה שם שימפנזה אחד. בלבד. זה מה שמצאנו. המדריך המקומי החליט שנעקוב אחריו. וכך התחלנו עשרה אנשים לעקוב אחרי שימפנזה אומלל. כמו רות לנעמי, כך אנו לשימפנזה, באשר ילך נלך ובאשר ילין נלין. הוא הולך ואנחנו אחריו. הוא נעצר, גם אנחנו נעצרים, מאוד קרובים אבל לא קרובים מדי כדי לא להכעיסו. בשלב מסוים קלטתי כמה זה מוזר. כמה זה חסר קונטקסט. תהיתי מה בעצם השימפנזה חושב עלינו, חבורת אנשים שהגיעה מהמערב כדי ללכת אחרי קוף באחרית ימיו במשך שעה וחצי, כמו סטוקרים. ואם נניח השימפנזה צריך לחרבן? לא קצת קריפי כל המעקב הזה?

סלחו לי על המעבר החד, אבל גם זה היה סיפור של קונטקסט: במוצאי שבת שעברה הגיעו מפגינים לבית הכנסת שבו מתפלל אביחי מנדלבליט. אלה טענו שהם באו לעשות הבדלה אלטרנטיבית, אלה טענו שאלה מנעו ממנו לומר קדיש יתום. ומיד, כמקובל במחוזותינו, פרץ פה קרב סרטונים וגרסאות, כל אחד מתבטא לפי מצוות הפוזיציה, והעיר שושן צהלה ושמחה. באופן אישי, אגב, קשה לי להבין מדוע מחאה שאמורה להיות בעד שלטון החוק מכוונת אישית כל כך נגד היועץ המשפטי מנדלבליט. אני גם קצת מרחם עליו, האמת. הוא הרי במצב של לוז־לוז, כי אם יגיע היום שבו יחליט להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, איש לא יתנצל בפניו. להפך. יגידו שבלי ההפגנות זה לא היה קורה.

לא משנה. החליטו מי שהחליטו שיש להפגין נגד מנדלבליט. ניחא. אבל עכשיו זה הגיע לבית הכנסת. ואני שם בצד את הטענה שהוא נאלץ לצאת לביתו לפני שאמר קדיש יתום, כי אני מאמין שגם אם זה נכון, זו כלל לא הייתה כוונת המפגינים. אלא שבעיניי, מה שהיה במוצ"ש האחרון (ובוודאי קרב הגרסאות המתיש הכרוך בכך) כלל אינו חשוב. חשוב מה שיהיה. ואני בוחר ברשותכם לפנות אל המפגינים, תוך שאני מלמד זכות על כך שהם ערכו את ההפגנה הזו בתום לב ופשוט פיספסו משהו – את הקונטקסט; את חוסר ההקשר שיש להפגנה בסביבת בית כנסת. הם פיספסו את מה שקורה בבית כנסת, את האקס־טריטוריאליות של המקום הזה. את היופי שיש ביכולת של אדם לבוא להתפלל במקום שבו לא משנה לאיש אם אתה יועץ משפטי או נגר, שופט עליון או יועץ משכנתה.

כי בבית הכנסת אתה מי שאתה — אביחי, במקרה הזה — ובבית הכנסת אתה עומד עם שאר המתפללים מול מי שאתה מאמין שאמר והיה העולם, ולא פחות מכך – גם מול עצמך. והבעיה בלהפגין מול בית כנסת היא שיש באקט הזה פריצה מעציבה ומעכירה מאוד של הנוסחה הזו, שקיימת אגב גם במסגדים ובכנסיות. ויש בהפגנה מול בית תפילה קריאת תיגר על היופי שיש בעובדה שלמקומות הללו ההווה לא נכנס. אתה מפקיד את הפרסונה בכניסה לבית הכנסת, כמו שמפקידים פלאפונים לפני דיון בקבינט. אתה מותיר בחוץ את מי שאתה בעולם החיצוני, את המעמד שלך בעבודה וסוג הרכב שאתה נוסע בו, ולכמה רגעים אתה עוד יהודי מתפלל, שעומד כמו חבריו ומבקש עליו ועל משפחתו. ומי שמפגין מול בית כנסת מפוגג את שכבת ההגנה החשובה שיש לאדם, כל אדם, כשהוא מגיע לשפוך את ליבו בפני ה'. 

אני ממשיך עם הקונטקסט באופן אסוציאטיבי למדי, תהיו איתי: יש לי חבר, אחלה בחור והכל טוב, אבל יש איתו בעיה. הוא שולח אימוג'ים שלא קשורים בהגזמה. אתה קובע איתו פגישה, והוא שולח לך "קבענו" בתוספת אימוג'י של זרוע כזאת, כאילו יד של אדם שעושה שריר. מה הוא מנסה לומר בזה? שהתאריך שקבעתם חזק? שהפגישה שרירית? מה זה הדבר המביך הזה?

אתה שואל אותו אם הכל טוב, והוא שולח מכונית ובלון. באיזה קטע, בנאדם? עישנת אנתרקס הבוקר? אתה מסמס לו: "כמה־כמה?" במשחק של הפועל, והוא כותב לך: "שוויון" ומצרף אייקון של פרה. מי הפרה? החבר הבין מילדיו שיש מקום לעשות באימוג'ים שימוש נרחב ולא חייבים להסתפק רק בסמיילי המחייך, אבל היות שהוא חצה את גיל 40, אין לו הכשרה ויכולת להבין שאימוג'י של חץ וקשת בקבוצת ווטסאפ לא אומר כלום, בטח לא כתגובה להודעה על כך שסבא של מישהו נפטר. יש לו, לחבר הזה, איזו דיסלקציית אימוג'ים מעיקה, אבל הוא לא מסוגל להבין זאת. כמו דודים אחרים, גם אצלו הבעיה היא בעיקר במודעוּת. הוא לא באמת יכול להבין שהוא כבר לא שם. שעכשיו לא הדור שלנו קובע. שאם סטטיק ובן־אל החליטו לעשות תנועת "דאב", אז זה מה שהצעירים יעשו, וברגע שאנחנו נעשה את זה גם, הם יפסיקו מהמבוכה. הזדקנו. אנחנו לא מבינים את הקונטקסט. 

נמשיך: שמתי לב שכשאתה עובר ברמזור ברגע האחרון, אבל ממש ברגע האחרון, בכתום בואכה אדום כזה, אתה נלחץ, אתה תוהה שמא עברת באדום, אולי עשית עבירת תנועה, אולי יש בצומת שוטר שראה אותך, אבל אם אתה רואה במראה שרכב נוסף עבר את הרמזור אחריך – הופ, אתה נרגע. אתה אומר לעצמך: ההוא במצב הרבה יותר קשה משלי! זה אמנם לא משפר את העובדה שעברת בכתום בואכה אדום, אבל איכשהו, הבן אדם שהרהיב עוז לעבור אחריך שינה את הקונטקסט ושיפר את המצב שלך. כרגע הוא הבעייתי מביניכם. 

שורה תחתונה? תנו למנדלבליט להתפלל, תנו לקופים את השקט שלהם, אל תשתמשו באימוג'ים כמו ילדות בנות שבע, ואם אתם עוברים את הרמזור בצורה גבולית, תתפללו שמישהו יעבור אחריכם. כל השאר יסתדר מעצמו. שבת שלום.