איפה הילד?

התוכלו, קוראים יקרים, לעזור לאבא עם הפרעת קשב לאתר את בנו בבית הספר?

1. לפני שבוע וחצי אפרת ביקשה ממני – רוצה לומר ציוותה עליי – ללכת לבית הספר של עידו בעשר וחצי בבוקר ולהשתתף באיזו פעילות מקסימה, שעל אודותיה אפרט בהמשך. סימסתי לה, "אני מסכים", היא סימסה לי: "כאילו שיש לך ברירה", ויצאתי לדרך. "רק שים לב שהכיתה של עידו", סימסה אפרת רגע לפני שהחניתי את הרכב, "היא בקומה למטה, לא כמו שנה שעברה". "סבבה", השבתי ונכנסתי לבית הספר כדי לקרוא לעידו.

עד כאן הכל כשורה, עולם ישר אני רואה. אלא שהחל מרגע זה התחולל אחד האירועים המביכים ביותר שקרו לי בשנים האחרונות, שאמנם נמשך כרבע שעה בלבד, אבל הזמן נדמה בעיניי לנצח: בתחילה ירדתי במדרגות כדי להגיע לכיתה שהייתה אמורה להיות למטה, אבל בקומה שאליה הגעתי לא היו כלל כיתות, אלא רק יציאה לחצר גדולה. יצאתי לחצר וראיתי ילדים משחקים בה (זו הייתה הפסקה). הבטתי בילדים המשחקים וחיפשתי בעיניי את עידו. הסתכלתי על אלה המשחקים כדורגל, והוא לא היה שם. תרתי אחר אלה המשחקים כדורסל, וגם שם לא מצאתיו. התחלתי לשאול: "ילדים, איפה עידו דאום?" והם הביטו בי ואמרו שאינם יודעים או אינם מכירים או אינם מדברים עם זרים שמתצפתים עליהם בזמן ההפסקה.

בצר לי נכנסתי שוב לבניין בית הספר. התבאסתי שהילד שלי לא יוצא לחצר בהפסקה כמו כולם וצילצלתי לאפרת לשאול איפה בדיוק הכיתה. אפרת חזרה על כך שהכיתה בקומה למטה. בקומה למטה אין בכלל כיתות, נזפתי בה. "אז אולי ירדת עוד קומה?" הציעה אפרת. "הכי טוב שתחפש את כיתה ג' נעמה". "טוב, אסתדר", אמרתי והתחלתי לצעוד במסדרון ולהסתכל על שלטי הכיתות. ראיתי ג'1 וג'2 וג'3 ולכל אחת מהן נכנסתי אך את עידו לא ראיתי. צילצלתי שוב לאפרת: "מה זה ג' נעמה?" שאלתי, "זה בכלל הולך פה במספרים". אפרת השיבה שהיא לא יודעת מה המספר של הכיתה, ושבאופן כללי כל הסיטואציה הזו שאני נמצא בבית הספר ומצלצל אליה ממנו לעבודה שלה, כדי שהיא תמצא בשבילי את עידו, קצת מוזרה. ניתקתי והתחלתי לשאול ילדים איפה ג' נעמה. נעמה בכלל מורה לציור, הם ענו לי. רציתי לצלצל שוב לאפרת אבל התאפקתי.

2. המשכתי לשוטט בבית הספר וגיליתי שיש שבע כיתות ג'. שאלתי מורה שראיתי ליד אחת הכיתות באיזו ג' עידו דאום. היא שאלה אם אני בטוח שהוא ב־ג'. ברגע הזה ליבי הלם. אולי עידו לא בכיתה ג'? אולי הוא בכיתה, רגע אחד, באיזה כיתה הילד שלי? בשלב הזה איבדתי את הביטחון לגמרי. הוא בכיתה ב'? אולי כיתה ד'? לא, כיתה ד' לא הגיוני, הוא אתמול נולד. כבר כיתה ד'? צילצלתי שוב לאפרת. "תגידי", אמרתי לה, "יש מצב שעידו בכיתה ד'?" אפרת ניתקה את הטלפון. הסקתי מזה שלא. 

3. שני ילדים פסעו מולי במסדרון. "סליחה", שאלתי אותם, "אתם מכירים את עידו? יש ילד כזה בכיתה שלכם?" הם אמרו שכן. אנחת רווחה. הנה עוד רגע אוכל להכריז כי מצאתי את בני האובד. פסעתי אחרי שני הילדים לכיתה ג'6. הילדים אמרו "עידו, שיקלובר בא אליך" (מתברר שהם צפו בסדרה שהשתתפתי בה בערוץ הילדים), ועידו ניגש לכיווני. זה היה יכול להיות רגע ממש נחמד אם היה מדובר בבן שלי. אבל זה היה עידו אחר. ברגע הזה יצאתי מהכיתה מיואש והתחלתי לפנות למורים שפגשתי במסדרון. איש מהם לא הצליח לסייע לי. חלקם הגיב במבטי תמיהה. הגעתי למזכירות ושאלתי לעצת המזכירה של בית הספר. "עידו דאום אתה אומר", אמרה בטון מוזר, "בוא נחפש במחשב". היא עברה על הרשימה השמית במחשב ואמרה: "חנוך, אין לנו ילד כזה בבית הספר. והאמת היא שמעולם לא ראיתי אותך או את אשתך פה. אתה בטוח שהילד שלך לומד בבית הספר ה…" ברגע אחד התעלומה נפתרה כליל: בשם אלוהים ומלאכי השרת, נכנסתי לבית ספר אחר. 

4. אינני רוצה להלאות אתכם בתירוצים ונסיבות מקלות (נכנסתי לבית ספר הנמצא ממש בסמוך לבית הספר של בני, הם לא כאלה שונים, וכללית יש לי הפרעות קשב פסיכיות ואני גם אדם קצת מוגבל). העניין הוא שזה לא שטעיתי בקטנה, אתם יודעים, נכנסתי ויצאתי מהר. הו לא. במשך דקות ארוכות חרשתי את בית הספר, עברתי בין מורים ותלמידים ומזכירות, וכולם מזהים אותי, ורואים אותי כמי שאני באמת: אבא דביל שמחפש את הבן שלו בבית ספר שהוא כלל לא לומד בו. ברגע שהבנתי את זה ברחתי מהמקום, אבל ידעתי כי את הפאדיחה שלי עשיתי. צילצלתי לאפרת ואמרתי לה שהייתי בבית ספר אחר בטעות. השיחה נותקה. צילצלתי אליה שוב כדי לבקש שלא תספר את זה לאף אחד, אבל היא כבר הייתה בממתינה. היא צילצלה לספר על כך לאחותה. אין ספק, אישה מפרגנת. 

5. בחוכמת הנסתר (הקבלה), חסד היא הספירה שמביאה את הטוב האלוהי, את השפע שהוא במקורו אינסופי, אלינו. החסד, בנפש האדם, מסמל כוח אוהב ורצון להיטיב בלי גבול. וכשאני חושב על חסד, אני חושב על בית השוקולד. רק השם כשלעצמו מרגיע אותי. עכשיו אסביר את ההקשר: כשהגעתי לבית הספר הנכון, עידו חיכה לי בשער. התנצלתי על האיחור והלכנו יחד לבית השוקולד.

עידו ויונתן בבית השוקולד

עידו לומד בבית הספר ראשית, זה בית ספר נפלא שמשלב ילדים עם צרכים מיוחדים. כחלק מהשילוב, פעמיים בשבוע יש בשטח בית הכנסת מעין בית קפה שהילדים המשולבים אחראים על הפעלתו. הורים יכולים לבוא לפי סדר מסוים ולשבת שם עם ילדיהם, והילדים מהחינוך המיוחד עושים את הכל: הם מנהלים את המטבח, מכינים את האוכל (יש כעשר אפשרויות בתפריט, אנחנו הזמנו ופל בלגי ומיץ תפוזים), ממלצרים, גובים את התשלום הסמלי – הכל באחריותם, כמובן בפיקוח ובסיוע של אנשי סגל ובנות שירות לאומי. הילדים המיוחדים גאים בהפעלת המקום וכולם אוהבים לשבת בו. מדובר במקום זך ומתוק ומרגש. ולחשוב שכמעט הפסדתי את זה כי נכנסתי לבית הספר הלא נכון.

שבת של שלום וחסד שתהיה לכולם.