שומר אחי

קבוצות הלוחמים שפגשתי השבוע הזכירו לי שעם כל הוויכוחים בינינו - אנחנו משפחה אחת גדולה

לפני הכל אני מבקש לפטור מקריאת המדור, ולו באופן חד־פעמי, את מוציאי דיבת הארץ, את אלה שהעונג שלהם הוא להשחיר את פני עמם, וגם את המיואשים ואת הציניים. כל אלה מקבלים שחרור, ניפגש בשבוע הבא. אני לא אכעס.

זהו, הלכו? יפה. אפתח במשהו מן העבר: שום תקופה בחיי לא חיברה אותי להבנה שיש לנו מכנה משותף כמו החודשים שהיינו בלבנון, ארבעת חברי הצוות של הטנק. היינו ארבעה שריונרים במוצב מבודד מאוד של צד"ל בגזרה המזרחית בלבנון. סוג'וד, כך קראו למקום הקסום, ההזוי והמרוחק הזה. אני הגעתי מרמת הגולן, בן של רב ותלמיד ישיבה, הטען של הטנק הגיע מכפר דרוזי בצפון, התותחן היה קיבוצניק מהצפון והמפקד מהשרון. לא היה סיכוי גבוה שניפגש אז במסלול חיינו אילולא הצבא, אבל הפכנו ליחידה אחת, ארבעה ישראלים בראשית חייהם השוהים אי שם בלבנון, במוצב צד"לניקי, מעבירים סתיו אחד בחייהם ביחד. צחקנו בלי סוף, וסוג של חגגנו את החיים בנופים הירוקים של ארזי הלבנון. הרגשנו שאנחנו אוכלים ארוחת מלכים כשחיממנו שניצל קפוא על המנוע של הטנק; חשבנו שאנחנו האנשים המדוגמים בעולם כששמנו קבנוס בתוך מנה חמה של פירה; שרנו הרבה שירים של מאיר אריאל; ולא היו בני מזל מאיתנו כשהצלחנו לקלוט כדורגל יחד עם הצד"לניקים בטלוויזיה העלובה שלהם. כל הזמן גם ניסינו לזכור על מי מהם אמרו לנו מראש שיש מצב שהוא משת"פ, כי יש לו קרובי משפחה בחיזבאללה, ועל מי אמרו שהוא גיי ושבוודאות ינסה להתחיל איתנו. הכל היה חצי פסיכדלי, אבל דבר אחד אי־אפשר לקחת מהתקופה ההיא: היינו ביחד. הסתדרנו מצוין. דאגנו אחד לשני. אהבנו אחד את השני. וצחקנו המון. 

לפני שבועיים כתב לי חייל חמוד מחטיבת הנח"ל הודעה בפייסבוק וסיפר שהם תופסים פה קו בגוש עציון וצריכים לעשות סיור סמוך ליישוב שבו אני גר בשבת הקרובה. הזמנתי אותו לארוחה. הוא ביקש ממפקד הפלוגה רשות לבוא, וזה אישר לו ולצוות הסיור לקפוץ אליי בג'יפ הסיור לקידוש. הם הגיעו. שלושה חיילים ומפקד. הם חילקו את הביקור לשניים: בהתחלה שמעו קידוש ואכלו מהחלה, לאחר מכן חזרו לסיור וכעבור חצי שעה באו שוב לארוחה.

בארוחה הם ישבו עם הציוד עליהם, לבקשת המפקד. ישבתי מולם, ילדים יפים (ומורעבים), ונדהמתי. באמת. איזו רמה גבוהה, איזו אצילות נפש, איזו בגרות יש להם, בחורים בני 19, שמבינים את המשימה שלהם, אוהבים את המדינה, צנועים ומתוקים. הסתכלתי עליהם ונזכרתי שוב איזה כור היתוך הוא הצבא. אחד מהם מגיע ממשפחה דתית בירושלים; אחר מיישוב חילוני בצפון, נצר לשמאלנים ציוניים, אנשים שורשיים שבנו פה את הארץ; אחד מגיע מחולון, אביו איש עסקים; והרביעי צעיר מאזור זכרון, שהתעניין מאוד במה שקורה בפייסבוק.

עכשיו ברשותכם אגיד משהו שיש קבוצה בישראל שהיא צינית מדי בשביל לשמוע אותו. קשה לה איתו. מדובר בקבוצה שעושה הרבה רעש למרות שהיא לא גדולה, חבורה של אנשים שרואים במפעל הציוני מפעל דיכוי, ולכן הם לא מסוגלים לשמוע אמירות מהסוג הזה. ולמרות זאת, כי בעיניי זו האמת לאמיתה ורוב רובם של הישראלים, מימין ומשמאל, חושבים כמוני, חיוני להזכיר זאת מעת לעת: חרף הבעיות המקומיות והבלתי מייצגות, אין צבא מוסרי מהצבא שלנו ואין בעולם חיילים ערכיים יותר מהחיילים שלנו. 

השבוע הגיעה אליי קבוצה של לוחמים מיחידה מובחרת מאוד. הם מסיימים מסלול מפרך (ביותר), והם ביקשו להיפגש איתי במסגרת שבוע מיוחד שבו הם שומעים כל מיני אנשים מכל גוני החברה הישראלית. הם היו בסיור בדרום תל־אביב, ביקרו בכנסת ופגשו את סתיו שפיר ובנט, ושוחחו גם איתי. ישבתי מולם. כ־20 צעירים ישראלים מכל הארץ. דתיים וחילונים, עולים וותיקים, שמאל וימין (לא מיותר לציין כי חרדים נפקדים תמיד מסוג המפגשים הללו, דבר מכאיב שאני מאמין שגם הוא ישתנה). אלה חבר'ה מלאי סקרנות ומוטיבציה, חדורים ברצון לחולל טוב. חבר'ה שהולכים לבד עם משקלים פסיכיים על הגב בניווטים ליליים, חבר'ה שעוד ייצאו בשליחות המדינה שלנו למשימות עלומות. ומה שהכי יפה: חבר'ה שמרגישים כבני משפחה. אין להם שום בעיה להכיל את המחלוקות ביניהם. הם מתווכחים על הכל, אבל לא עולה בדעתם לרגע שהעימות הזה אמור להשפיע על הלכידות שלהם. כמו ששני אחים מבינים שיישארו שם אחד עבור השני, גם אם הם חלוקים אידיאולוגית, כך גם הם: האתוס המשותף שלהם גדול ודורס את העובדה שלא כולם חושבים אותו דבר על הכל. וזה משהו שכל כך חסר בשיח הישראלי המתנהל על סכום אפס, מתוך הנחה מופרכת שאם אתה חושבת אחרת ממני, אתה מסכן את קיומי, אתה פושע, אינך ציוני או לחלופין אתה ראוי לעמוד לדין בהאג.

איזו דרך רעה לנהל ויכוח סיגלנו לעצמנו. איזה עולב.

אבל יש תקווה, והלוחמים הללו שפגשתי מגלמים אותה. כי החבר'ה האלה, שבנויים לתלפיות, פוגשים במהלך הסיור שהם עושים כעת בחברה הישראלית גם את תחלואיה, אבל שמתי לב שהדבר שזה מעורר בהם איננו גועל או שטנה או ביקורת מוחצנת, כי אם שאלה מאוד פשוטה: מה צריך לעשות כדי לתקן. מה אפשר לעשות כדי להפוך את ישראל למקום טוב יותר.  

אני קורא את דברי הניצים בתקשורת, שומע את הקולות ואת ההאשמות, רואה את הגרפיטי וההסתה מכל עבר ומכל צד ויודע: אלה רעשי רקע. אלה קולות לא מייצגים. אלה קבוצות קטנות שתופסות את תשומת הלב, אבל הן לא מייצגות את העם שלנו. מי שמאזין לתקשורת יכול לקבל רושם שהעם פה מסוכסך ומפולג יותר מאי פעם – אבל אני קובע שזה לא נכון. יש מחלוקות חריפות, אבל די בארוחת ליל שבת אחת עם חיילים מגדוד הנח"ל כדי להיזכר: אנשים אחים אנחנו. ועם ישראל חי.