חדר בריחה

דוח פוסט–חווייתי מחופשה הו כה ישראלית בבית מלון אילתי, בחגים שהרגע חלפו

1. הגיע הזמן לפתוח את זה: בחדר ממוצע במלון ישראלי יש כמות מתגים פסיכית שיכולה להספיק ל־16 רבי־קומות ברחוב ממוצע במנהטן. אתה נכנס לחדר במלון בישראל ובכל פינה יש עשרה מתגים. הם תוקפים מכל עבר ואין שום דרך להבין את המִצרפים ולפצח את ההיגיון הפנימי והאלגוריתמים שלהם: נניח נכנסת לחדר המלון בלילה ואינך מעוניין להעיר את זוגתך. אתה מרים בתמימות מתג אחד ליד המיטה, ולפתע נדלק האור בכל החדר, אבל כשאתה לוחץ שוב בבהלה על אותו מתג, כבים רק חצי מהאורות שהדלקת, אז אתה מנסה מהר מתג אחר בכניסה לחדר, והוא מדליק פתאום את האור במקלחת. אז אתה עובר בלחץ למתג לידו, אבל הוא בכלל מכבה את כל האורות. המתג במקלחת מדליק את המאוורר בחדר לידך, וכשאתה מגשש דרכך למנורת הלילה, אתה מגלה מתחתיה מתג שזכרת מהבוקר, אלא שכאשר אתה לוחץ עליו מתברר שהוא אחראי בכלל לאור בלובי המלון.

ובשביל מה כל המהומה? מה זה נותן? אדם נכנס לחדר, מה נפשו מבקשת? או אור או חושך ונגיד, במקרים קיצוניים, יכול להיות נחמד כבונוס גם אופציה של מנורת לילה. לא מסובך. אבל במקום שלוש אפשרויות – אור, חושך ומנורת לילה – נותנים לנו תשע־עשר אפשרויות, ואין שום דרך לשלוט בהן. יש אור לכל החדר, יש לחצי הרחוק, יש אור עמום ויש רק מעל המיטות – מה הסיפור הזה? למה חדר קטן זקוק לכאוס מוחלט של אורות וצללים? לא מספיקות לי הדילמות של הכריות? למה אני צריך לבחור בין ארבעה גדלים של כרית? באתי לחופשה, לא לסמינריון. ממתי זוג צריך בכלל שמונה כריות על מיטה? זה סמל לאושר? הן מתרבות לבד? זו משפחת כריות? מה אני אומר לעשות עם כולן? ואיך אדע מה הגודל הנכון עבורי? אני אמור למדוד אותן עם מטר?

2. ומה הסיפור של הכרטיסים שפותחים את החדר? מה בעצם רע במפתח רגיל? למה ב־2017 אני צריך כרטיס מגנטי שמתקלקל אם הוא ליד הסלולרי? איפה עוד אני יכול לשים אותו אם לא ליד הסלולרי? למה בכל פעם שאני בא לחדר אני חייב את רגעי החרדה האלה: האם הכרטיס יואיל לפתוח לי את החדר? האם אצליח להשאיר אותו בדיוק למשך הזמן הנכון בחריץ או שמא הוא לא יעבוד ואצטרך לעמוד בתור לקבלה כדי שיכיילו לי אותו? פאקינג מפתח, המצאה כה פשוטה, למה המלונות התנערו ממנה בכזו יהירות? ואם כבר כרטיסים, אי־אפשר היה להמציא כזה שלא עלול להיהרס מקרבה לסלולרי? יש בכלל מקום בעולם הזה שאינו קרוב לסלולרי?

אני יושב באחד החגים האחרונים במלון באילת ליד החדר, עם הפנים לבריכה, וצופה בזוג שהגיע מהמרכז עם ילד בן שלוש ותינוק. בן השלוש רץ קדימה וההורים עולים אחריו במדרגות, מיוזעים, עם עגלה. הם נושאים יחד את העגלה באוויר. התינוק יושב בעגלה ונראה כמו צאר רומאי על אפריון ואני תוהה: מה חופשה בזה? למה להגיע עד אילת? הרי כדי לסחוב עגלה כמו עבדים הם יכלו להישאר אצל ההורים בראשון־לציון. ומדובר באילת, כן? שיחכו כמה שנים, זה הרי לא משהו שמשתנה. עוצרים בפונדק של אפרו־אמריקאי רמון (שם מעודכן לרוח התקופה), שמים כסף על שנורקלים כדי לשתות את מי הים בקשית ולראות שניים וחצי דגים שבוזים, שעושים לך טובה שהם שם בכלל, ואז הולכים למסעדת דגים כדי להרגיש שאתה נוקם בדגים על הכסף שהוצאת על השנורקלים.

3. מן המפורסמות שישראלים נוטים להתקמצן על מגבות בביתם ולהיות נדיבים במלונם. בבית אתה משתמש במגבת אחת ימים ארוכים, מתנגב ותולה, מתנגב ותולה, אבל כולנו, כאשר אנחנו מגיעים לבית מלון, כצעד ראשון אנחנו משליכים מגבת על רצפת המקלחת, לסמן טריטוריה, והחל מרגע זה שולפים מגבות כמו קוסם שמוציא מטפחות מהכובע. לכן מוזר הפער הגדול בין שפע המגבות שיש לך בחדר לבין הרגע שפסעת 30 מטר לבריכה והמציל מבקש ממך כרטיס מיוחד כדי לקבל מגבת. ראשית, אדוני, בקושי רב אני שומר על הכרטיס שפותח (לפרקים) את החדר, נראה לך שבאמת יש לי מושג איפה הכרטיס למגבת? שנית, קר לי ואת הדיאלוג הזה אני מעדיף לקיים אחרי שתביא לי מגבת, ושלישית, 30 מטר מכאן, בחדרי, יש אי של מגבות, גן עדן של ממש שבו גם את האוזן מנגבים במגבת נפרדת, אז מה הופך אותך לשליט יחיד? למה בעצם המגבות, שממש פה בסמוך יש שפע בלתי נתפס מהן, ניתנות פה במשורה? מדובר באותו מלון, אז מה ההיגיון לקיים בסמוך לגן העדן של המתנגבים את משטר הצנע הזה?

4. יש כאלה שלא אוהבים לנסוע לאילת בחגים כי היא מפוצצת. "הכל מלא ישראלים", הם אומרים (יש גם שיתגזענו ויגידו, "הכל מלא ערסים"). אני גורס אחרת. אני אשכרה מת על זה. אני מכיר את הדיבור על הישראלי המכוער ולא אומר שאין בעיות, אבל אני קובע שאלה תופעות שוליות. רוב הישראלים מקסימים וכיף במיוחד להיות במחיצתם. ואני לא ציני. אם אינך מיזנתרופ שונא חיים ("אשכנזי בהגזמה"), אין לך הנאה גדולה יותר מאילת הצפופה והישראליות החמה, הצבעונית והקולנית. במלון ישראלי צפוף, בתוך דקה הופכים אנשים שהיו זרים לגמרי לדבוקה אחת, מדברים ונהנים, יש צחוק מכל שולחן על החוף, אליפות שש־בש בין האורחים. מה יותר טוב מזה?

רק קחו בחשבון שאם אפרת נכנסת לחדר שלכם, זה לא מאהבה, אלא כדי לסקור לכם את הנכס. אנחנו נסענו עם הסטנדאפיסט אמירם טובים (לכו להופעה שלו, שעה ו־45 דקות של הומור גבוה ומעולה. באמת), והדבר הראשון שאפרת עשתה כשהגענו היה לבדוק את החדר שלו ולהשוות לשלנו. מי קיבל צד יותר טוב, איפה יש יותר מקום, מי קנה בבוקינג ומי קיבל הנחות שיש לקנא בהן. 

5. תמיד אפשר לקטר. משפחות נוסעות למלון בחג כדי להצטופף בחדרים קטנים יותר מאלה שבביתן ולצפות בטלוויזיה עם פחות ערוצים, הן מתעוררות בחמישה לעשר ורצות לארוחת הבוקר כאילו זו הבריחה מסוביבור, הילדים עושים חינה בטיילת והמומים מכך שזה יורד במקלחת הראשונה – אבל למרות הכל, זו חוויה כיפית ומרנינה, בדיוק בגלל התמהיל הישראלי שממלא אותה. השאלה היחידה היא (וסלחו לי שעברתי להיות רציני לרגע), האם זה באמת חייב להיות יקר כל כך? האם הגיוני ששלושה לילות בחג באילת יעלו כמו חופשה בפריז? שבת שלום.