סליחות מאוחרות

למה אני מתנצל בפני העוזרת, ממציא הקרוקס ומארגני טקס ה–50 להתיישבות (וזו רק ההתחלה, כן?)

האירוע שהתקיים זה מכבר בגוש עציון לציון 50 שנה להתיישבות – או לכיבוש, כפי שב"הארץ" הקפידו לכנותו בדווקנות (נראה לי שבכל מקרה ולפי כולם, אפשר לסכם שמדובר ב־50 שנה לניצחון במלחמה שאם היינו מפסידים בה, פשוט לא היינו) – עורר ויכוח ומדון, כמקובל במחוזותינו. האמת היא, שכתושב גוש עציון עברתי בשבועות האחרונים ליד המקום שהתקיים בו הטקס, והכל נראה לי קצת גרנדיוזי ומופרע מדי: הבימה המטורללת שהוקמה בעמל רב באמצע שום מקום, עם אלפי מקומות ישיבה וטריבונות ומסכי ענק, וכל הזמן עבדו שם ושיפצו והכשירו שטח, והקיפו הכל בגדר והכינו סידורי אבטחה. וכמובן הייתה עלות הפקתית של הערב עצמו – וכל זה התנדף בערב אחד. ובשביל מה, בעצם? בשביל שני נאומים ונאמבר? כל כך הרבה בזנטים וסככות ופועלים עמלים, על שום מה?

כי מבחינתנו התושבים, איך לומר, היה אפשר לעשות משהו צנוע בהרבה, בלי פקקים ובלי הוצאות מרובות, ובכך הייתה נמנעת גם המבוכה שכנראה חשו המארגנים ששלחו מייל קצת נואש שמבקש מהציבור להגיע לאירוע, כדי שלא יהיו מושבים ריקים. ואת כל זה אני כותב כמי שמאמין בזכותנו לגור בגולן ובבקעה ובגוש עציון ובעפרה, וכמי שמאמין בכל לב שההתיישבות איננה המכשול לשלום אלא הפלסטינים שלמרבה הצער לא מעוניינים בהסדר. אבל מה לעשות, שהבימה הענקית הזו שנבנתה מול עיניי כמה שבועות בעמל רב בשביל אירוע של שלוש שעות נראתה לי מוגזמת? ואינני מאלה שאוהבים לומר "היי, במקום זה, תנו לנכים", כי גם את הכסף של קרנות הקולנוע שהולך לסרטים שרואים ישראלים בודדים היה אפשר לתת לנכים, וגם את הכסף של תיאטרון הבימה. ואני בעד תרבות וטקסים ממלכתיים, וודאי שאני בעד גוש עציון. אבל מה עליי להרגיש אם האירוע הזה לא היה לטעמי? האם עליי להתנצל על כך או שמא להסתיר את דעתי? 

וחשבתי לעצמי, למרות שכיפור מאחורינו, שאם אני כבר מתנצל על עמדתי המורכבת, יש הרי לא מעט אנשים שצריכים לבקש ממני (ובעצם מכולנו) סליחה:

אלה שעמדו לפנינו בפנייה ימינה וחיכו נצח שהכביש יתפנה, למרות שהיה להם נתיב מיוחד להשתלב. אלה שהשאירו את חלקיק הלגו הבודד על הרצפה בסלון, ודרכנו עליו יחפים באמצע הלילה. אלה שהתקינו לי בתור בדיחה את הקול של יובל המבולבל בווייז וזה נתקע לי חצי שנה (מרוב תסכול התחלתי לנסוע לנהרדעא). אלה שהחזירו סיר פתיתים כמעט ריק למקרר, כי לא היה להם כוח לשטוף אותו, והוא נשאר שם מיום העצמאות. אלה שמעלות תמונה לאינסטגרם וכותבות "לא מעכשיו", כאילו הן שוקו ואנחנו צריכים לדעת עד מתי הן בתוקף. אלה שמעלות תמונה מהים בחורף וכותבות "געגועים לקיץ" (מי ישמע, הן גרות בלפלנד ולא במדינה שבה תשעה חודשים בשנה כולנו מזיעים גם בתחת). אלה שאומרים לכם להביא ילדים כי זה הדבר הכי מדהים בחיים, ואז כשנולד לך ילד הם אומרים לך, "אז מה, נגמרו החיים, אה?" עכשיו נזכרתם?!

רגע, יש עוד: אלה שכשאתה אומר "זוג או פרד" הם מתקנים אותך ל"זוג או פרט". לכו קחו חדר עם אבשלום קור ותניחו לנו. אלה שכשאתה עצבני אומרים לך להירגע, וברגע הזה אובד סופית הסיכוי שזה יקרה. אלה שכבר הספיקו לקנות קופסה של קרמבואים ולהניח אותה במקומה הטבעי (מעל למקרר). אלה שקוראים לך לחדר כאילו הם רוצים לומר לך משהו, אבל אז מבקשים שתכבה את האור. אלה שנכנסים למיטה ונרדמים בשנייה, לפני שהם מסיימים לומר אפילו "לילה טוב". אלה שעושים כושר במלון כשהם בחופשה – אתם מוציאים את כולנו לא טוב. אלה שהתמונה שלהם בפייסבוק היא מהחתונה. וכמובן, המביכים האלה שמבקשים ממך בווטסאפ לעשות לייק למשהו שהם העלו בפייס.

גם אנחנו כמובן צריכים להתנצל בפני לא מעט אנשים:

אנחנו צריכים, למשל, לבקש סליחה מבעלי חנויות שנכנסנו אליהם לחנות רק בשביל שלוש דקות מזגן. אנחנו צריכים להתנצל בפני בעלי חנויות רהיטים שסתם נכנסנו לשבת על הספה שלהם, כי כאבו לנו הרגליים. אנחנו הרי לא באמת מחפשים סלון חדש. אנחנו צריכים להתנצל גם בפני ממציא הקרוקס, שזילזלנו בו. הקרוקס נעלם והגעגוע לספק נעל־ספק כפכף הנפלא הזה רק גובר. סליחה גם מהחבר שאמרנו למלצרית שיש לו יום הולדת, רק כדי לראות אותו מובך כשהיא מביאה לו כדור גלידה עם זיקוק. סליחה שנטלנו חלק בארגון מפגש משפחתי. היה הרבה יותר הגיוני להמשיך לדבר בווטסאפ. סליחה שהכחשנו שסימסנו בנהיגה וכששאלת אם אנחנו משקרים כתבנו: "מה פתאום". סליחה שלקח כל כך הרבה זמן מהרגע שאמרנו שאנחנו הולכים להתקלח עד שבאמת עשינו זאת. סליחה מהעוזרת על זה שכל דבר יקר ערך שאיבדנו, רגע לפני שמצאנו אותו – עברה לנו בראש האפשרות שהיא גנבה אותו. סליחה מהחבר הזה, שכל החיים קראנו לו בשם המשפחה עד שהיום אפילו אשתו קוראת לו ככה. סליחה מהדלת על כל אלפי הפעמים שנעלנו אותה ובכל זאת חזרנו לשנייה מהאוטו, לבדוק אם היא אכן נעולה. סליחה שניסינו למשוך קצת מהשמיכה הזוגית בלילה. זו הייתה מחשבה חולנית לחשוב שגם לנו מגיע להתכסות בה. סליחה שאחרי יומיים בחו"ל צילצלנו ושאלנו מה חדש בארץ, מי ישמע, משני עד רביעי מצאו פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני. 

סליחה גם ממי שלא מאמין באלוהים וצריך לשרוד את כל דברי האמונה והחגים. ריקי ג'רווייס אמר פעם שהוא אתיאיסט, אבל אין הבדל גדול בינו לבין אנשים מאמינים. הוא פשוט חושב על כל הדתות את מה שמאמינים חושבים על כל הדתות חוץ מעל הדת שלהם. 

ולסיום, בגלל שחוגגים 50 שנה להתיישבות והואיל ועם זה פתחנו, הנה מייל שהופץ השבוע באחד מהיישובים פה בגוש עציון ועוסק באחד העובדים הפלסטינים הוותיקים שעובד במקום (מטעמים ברורים, השמטתי פרטים מזהים). איך אומרים? הנה עוד אחד מהדברים שלא תקראו עליהם ב"הארץ": "ידידנו… עומד לעבור השתלת כליה במצרים. העלות של הניתוח והאשפוז היא כ־200 אלף שקל. אנו מבקשים להשתתף בעלות ולתרום כדי לסייע לו לעמוד בהוצאות הרפואיות. מי שרוצה לסייע שיפנה ל… שמרכז את התרומה. בברכת תכלה שנה וקללותיה". חג שמח.