שלוש החלטות לשנה החדשה

שאיכשהו קשורות גם לעדר גנו ולחבילת ופלות בלילה. עזבו, תזרמו איתי

החלטה ראשונה לשנה החדשה: השנה אוכַל נכון.

מצבי היום הוא דיכוטומי. או שאני עולה או שאני יורד במשקל. אין אמצע. או שאני אוכל בבולמוס, זולל בראבק כאילו רעב עומד לתקוף את הארץ; או שאני צם כדוגמנית ביום שלפני הצילומים. אבל זה חייב להשתנות. הנה אמצא את שביל הזהב.

באחת הדיאטות שלי, אחת מני ים, הגעתי לקבוצת הרזיה כלשהי. זה היה מפגש בכורה. חילקו לנו חוברות עבות, ממש ספרים, המפרטים את השיטה, מסבירים מה נאכל בכל ארוחה, מה האלטרנטיבות הנפלאות שיש לקרואסון שוקולד (קולרבי קצוץ), מה צריך לעשות אם ממש בא לך מילקשייק (לקפוץ מצוק), ומה התחליפים הטעימים לשוקולד (אין). החוברת מלאה הסברים על מה לאכול וגם על מתי לאכול ואיך לאכול, והמלצות מה לעשות אם רעבים בלילה (לבכות חרישית ולהתפלל לאל הטוב שייקח אותך).

אם לתמצת את הטענה של השיטה הזו ושל יתר השיטות שאני מכיר, הרי שאפשר לאכול הכל, אבל צריך לעשות את זה נכון ובמידה. הבעיה היא שמדובר במידה מאוד־מאוד מצומצמת. השיטות אומרות לך שזה לא טוב להסתובב רעב, אבל איך לא אסתובב רעב אם אסור לי לתקוע חבילת ופלות לפני השינה? מסבירים לך שזה לא נכון לחשוב כל היום על אוכל, אבל מה לעשות שקיבלתי תפריט שהפך אותי למתמודד ב"הישרדות"? על מה אחשוב אם לא על אוכל? על אחותכם הנאווה?

לא משנה. באותו מפגש חילקו את הספרים, ובין כל הפרקים, על מה אסור ומתי אסור וכמה נורא זה לחם (נורא יותר מליפול בשבי), הסתתר עמוד שנקרא "העונג השבועי". מובן מאליו שנפשי נמשכה לעמוד הזה, וקראתי אותו בעיון. תכליתו הייתה שאחת לשבוע בתור צ'ופר מותר לך לאכול עוגה או גלידה כלשהי. הצבעתי ושאלתי את מנחת המפגש אם זה משנה באיזה יום מדובר. לאחר כמה דקות שאלתי אם יש הגבלה לסוג האוכל באותו עונג שבועי. המפגש נמשך, ואני הצבעתי שוב ושאלתי גם אם אפשר לא לאכול "עונג שבועי" במשך חודש, ואז לדפוק במשך שבוע עוגות על בסיס יומי, או אולי להתחיל את הדיאטה עם העונג השבועי. בשלב הזה המדריכה איבדה את סבלנותה. אדוני, היא אמרה, יש כאן ספר עם יותר מ־200 עמודים על הדיאטה, ואתה שואל כל המפגש רק על העונג השבועי. באת לכאן כדי להתחיל דיאטה או כדי שאאשר לך לאכול גלידה?

היא כמובן צדקה. מה שהיא לא הבינה זה שהבעיה שלי היא הגבולות: אני מסוגל לא לאכול בכלל או לאכול הכל. זו המחלה שלי. ואת זה אני חייב לשנות. השנה.

החלטה שנייה לשנה החדשה: להשתדל להיות שמח.

זו החלטה, זה דבר שנתון בידינו, האפשרות לשמוח. רבי נחמן מדבר על זה, אבל לא רק הוא. פגשתי ברחוב רוטשילד בתל־אביב מומחית ליוגה שחושבת כמוהו, ככה שיש כבר שניים שחושבים אותו דבר: אם תחייך, גם באופן מלאכותי, יקרה משהו שמצדיק זאת. אני לא מאמין בזה במובן של קארמה, אלא כנקודת מבט.

עמדתי פעם על הר גבוה בסוואנה בטנזניה, מדינה שהטיול בה הותיר בי חותם עמוק, וראיתי עדר ענקי של גנו שותה מים מהנהר. הבטתי בגנו צעיר אחד משחק בצל עץ, אוכל ושותה, קופץ ועולץ. היה לו טוב. חשבתי לעצמי מה היה קורה לוּ הייתי יודע את שפתו והייתי בא אליו ולוחש לו באוזן: אחי, אתה חי בסרט. אתה רק חושב שטוב לך, כי אתה שבע עכשיו ושוהה ליד מים. אבל בוא אגלה לך משהו: אין שום משמעות לכלום. כל המסע הזה שאתה עושה עם אלפי הגנו פה הוא מסע לשום מקום. אתם סתם הולכים. שום דבר מיוחד לא הולך לקרות לך, וכמוך יש בלי סוף, אתה סתם אוכל ושותה ומחרבן, ויש סיכוי מסוים שגם תיטרף בקרוב, כי כמה גנו מהלהקה שלכם ייאכלו מדי יום על ידי הלביאות שמתחבאות פה מאחורי הסלע.

ניסיתי לדמיין את הגנו מקשיב לי ומתמלא עצב. ניסיתי לדמיין אותו מבין לפתע שהוא טיפה בים, שהוא נע ללא מטרה, שהכל חסר משמעות. אבל לא הצלחתי. כי ככל שהסתכלתי עליו יותר, ידעתי, פשוט ידעתי, שהאושר שהוא חש הוא מופלא ואמיתי וטהור, ודווקא נקודת המבט שלי, הכאילו תבונית יותר, זאת שיש לה פרספקטיבה "נכונה", היא מטופשת ומופרכת. כי הגנו הזה מרגיש שמחה כעת וזו האמת הצרופה היחידה שקובעת – זה מה שמנסים להשיג כל החכמים באמצעות עושר וכבוד ומרדף חסר תוחלת אחר הישגים מדומיינים. ובדיוק את זה הגנו השיג כעת, כשהוא שבע ויש צל ומים לידו והוא חף מדאגות, ומי שלא מבין שלעיתים זה כל מה שצריך, כנראה כבר לא יבין דבר.

החלטה שלישית לשנה החדשה: לראות את המחנה המשותף.

הלוואי שנצליח, בין המריבות והעימותים, לראות גם במה אנו מסכימים, ושנצליח לראות כמה בני מזל אנחנו ואיך, לצד כל מה שיש עוד לתקן, עשינו דרך יפה וטובה. שנה טובה.