לא מאוחר מדי לשמוח

בוקר טוב תשע"ח

שתהיה שנה מינורית. שנה שלא יקרו בה דברים גדולים. בלי יותר מדי עדי מדינה וצוללות חדשות, בלי מבזקי חדשות מאירועי טרור באירופה, בלי מגנומטרים ובלי צעקות בלתי פוסקות.

שתהיה שנה מינורית. שנה שלא יקרו בה דברים גדולים. בלי יותר מדי עדי מדינה וצוללות חדשות, בלי מבזקי חדשות מאירועי טרור באירופה, בלי מגנומטרים ובלי צעקות בלתי פוסקות.

שתהיה שנה שבה נרים את הראש מהאייפונים לא רק כאשר נגמרת הסוללה, ניסע בזהירות על האופניים החשמליים ונשמור על החיים שלנו.

שתהיה שנה שבה נצחק, בעיקר על עצמנו, נכבד כל אדם גם אם ברור לנו לגמרי שהוא טועה, לא נהיה שיפוטיים ונדע להכיל גם מחלוקת.

שתהיה שנה שננשום בה אוויר טוב, נעזור לחלש ונראה גם את האחר.

שנה שבה נאכל בריא, נראה טלוויזיה טובה, נתפוס שקיעות בים ונדע להעריך רגעי חסד קטנים — דברי חוכמה של סבתא, רביצה על הערסל במרפסת עם הילדים.

שנה שבה נמשיך, כל אחד, במסע הפרטי שלו, אבל נזכור שיש לנו גם מסע משותף, אל עבר חברה טובה יותר, רגועה יותר ומאמינה בטוב. שנדע ללמד זכות, להגיד תודה ולהאמין בעצמנו.

יש פתגם סיני שאומר שהזמן הכי טוב לשתול עץ היה לפני 20 שנים והזמן הבא הכי טוב הוא עכשיו. אברהם לינקולן אמר ש"רוב האנשים מאושרים בערך כמו שהם החליטו להיות".

אני מאמין בזה: לא מאוחר מדי לזרוע, לא מאוחד מדי להתחלות חדשות, לא מאוחר מדי לשמוח. וכמובן, לא מאוחר מדי להתפלל: לשנה טובה ניכתב וניחתם.