ותודה לך, מרקו מ"הלב", על חרדת הנטישה

או: למה לדור הנוכחי פשוט אסור להתלונן

1. לאחרונה הילדים שלי התלוננו שהוויי־פיי בבית חלש. לא טוב להם, אתם מבינים? לכל אחד מהם יש בחדר מזגן ו־3,000 ערוצים בטלוויזיה, אבל הוויי־פיי, אללי, הוא חלש. ילדים בפלורידה איבדו את ביתם בגלל ההוריקן, בסוריה נטבחו מאות אלפים, אבל הם, הם לא מאושרים כי הוויי־פיי חלש. לא תגידו נפלה הרשת, לא תגידו אין וויי־פיי בכלל. יש וויי־פיי. אבל הוא חלש. 

2. פעם בחודש הביאו סרט ליישוב שבו גדלתי בדרום רמת הגולן. הקרינו אותו על קיר המועדון. זה היה אושר צרוף: אנחנו ישבנו על הרצפה תחת כיפת השמיים וצפינו בסרט שמישהו אחר החליט עבורנו שנראה. אני לא אשכח את הסרט המוזר הזה שהביאו באחד הקיצים (אני מדבר איתכם על לפני יותר מ־30 שנה): הסרט התחיל במוות של סוס. אני זוכר היטב שלא הבנתי מי זה הסוס הזה שמת, ולמה הדמויות, שאיני מכיר עדיין, כל כך בוכות עליו. לאחר השבעה על הסוס יצאו הדמויות לאיזה מסע כדי להחזיר משהו, שוב לא הבנתי מה, ועד שטיפה התחלתי להבין מה קורה, הסרט נגמר. 45 דקות בלבד של סרט. רק כשהוא נגמר, התעלומה נפתרה: האחראי על הקרנת הסרט הודיע ששם בטעות את הגלגל השני של הסרט, כך שאמנם הסרט נגמר, אבל מי שרוצה לראות גם את החצי הראשון שלו, מוזמן עכשיו להישאר ויקרינו גם אותו. ומה שהכי יפה זה שאף אחד לא קיטר. נשארנו כולנו לראות את הגלגל הראשון של הסרט (בני הדור שלי מבינים על איזה גלגל אני מדבר), כדי להבין מי זה הסוס שמת כבר בחלק השני, והיינו מאושרים.

אבל הילדים היום, לא טוב להם. הם רואים חמישה סרטים ביום על מסך לד אימתני, כשהם על כורסאות שבילדותי חשבתי שיש רק לילדים של קדאפי. אבל הוויי־פיי, אללי, הוויי־פיי חלש. 

3. יש רגע כזה בילדות שהמורה מוציאה אותך כעונש מהכיתה ואתה יוצא לחצר השוממה ופוגש שם את אבירם מכיתה ה'־3, כי גם אותו הוציאו, ואתה מתחבק איתו כאילו פגשת ישראלי בחו"ל. מישהו אמר לי פעם שלא באמת חיית את החיים האלה לפני שזרקת לפח צלחת שלא היה לך כוח לשטוף, ואני אומר: לא חיית את החיים האלה אם לא גדלת בדור שבו לא היה וויי־פיי. היום זה כבר אבוד. אי־אפשר לשחזר את ההרגשה הזו של חוסר הזמינות, את השקט הזה שיש לך.

כשהייתי בטנזניה ראיתי אנשים שלכאורה הם חסרי כל: אין להם שום חפץ, אין חשמל, אין מים זורמים, אין רהיטים ואין ארונות בגדים. יש להם בקתות עץ, הם ישנים על יריעות עור. הבטתי בהם. חבורה של עשרה גברים. הם כבר צדו את ארוחת הצהריים. הנשים התקינו לבישול את השלל באוהל הסמוך. עד מחר הם מסודרים. אין להם כרגע מה לעשות. הם יושבים בצל ומעשנים קנביס. אין רדיו, אין מבזקים, אין אייפונים ואין הסחות דעת. אין להם כלום, באמת כלום, אבל יש להם משהו שלנו לעולם לא יהיה: יש להם סוג של שקט שאדם מערבי לעולם לא יוכל להשיג. הם בלב היער, הם לא יצאו משם כל חייהם, הם חסרי כל. אבל יש להם שקט מושלם, משום שאין להם גם וויי־פיי. 

4. יושבים להם הפרזיטים הקטנים ובני דורם בבית הממוזג וגולשים עד שנשמתם פוקעת, אבל מה, זה קצת חלש למסכנים. הם רוצים יותר מזה. אדושם, כל העולם מגיע אליכם לכף היד ואתם מקטרים? כשהייתי ילד כדי להתקשר לתל־אביב היה צריך לחייג למזכירות ולבקש קו חוץ, וגם כשהיה קו חוץ, השיחות היו תוך הבנה שמישהו במזכירות יושב ומאזין לך, וגם מפציר בך אחת לכמה דקות לסיים את השיחה, כי יש תור. הוויי־פיי חלש? אתם עושים שיחת וידיאו עם קרוב משפחה שנמצא בסין, מה חלש בו? שיחת פאקינג וידיאו! אני זוכר שכילד אמרו לי שאולי יום אחד יהיה טלפון שאפשר גם לראות בו את מי שמדבר איתך, והנה זה קורה בדור שלכם, ואתם מתלוננים? הוויי־פיי חלש? אני ראיתי צבאות פחות חזקים ממנו. זה איש בסין ואתם רואים אותו בלייב, מה אתם עוד רוצים? לראות את אלוהים מדבר אליכם מתוך הסנה?

איזה דור. הם אומרים לי לפעמים שאין מה לראות בטלוויזיה. 70 ערוצי וי־או־די, מאות סרטים מוכנים לצפייה, אבל אין להם מה לראות. אני הייתי צופה בשעון הזה של החינוכית מסתובב לאחור. יש פרקים של "שניים אוחזין" שידעתי בעל פה, על מה אתם מדברים איתי? בזמני לא היו קלטות ילדים בכלל. הדמות הכי הרואית היתה הזקן מ"היֹה היה". וגם הסדרות שכבר שודרו היו טרגיות. מחצית מהילדות שלי הייתי בחרדת נטישה בגלל מרקו, ובחלק השני התאבלתי על הסוסה שמתה ב"בית קטן בערבה". שלא לדבר על הפרק שבו פינוקיו הפך לחמור. על הוויי־פיי אתם בוכים? מי לעזאזל הגה את הרעיון הסדיסטי הזה להפוך גיבור סדרת ילדים לחמור? חודשים הסתובבתי ברחוב בפאניקה, וכל בעל חיים שהביט בי, ניסיתי להבין: האם זה איזה חבר שמנסה לומר לי משהו? 

5. הוויי־פיי חלש, אין מה לאכול, מה עובר עליהם? ילדים בגיל שבע מזמינים לי במסעדה כמו דודים צפוניים בני 67, עם ביטויים נוסח "תביא לי שוקו על חלב בכוס זכוכית". אני הייתי פעם ראשונה במסעדה בגיל 30, בצומת כורסי, ולא היה לה תפריט בכלל. אתה רואה היום ילד נשכב על הרצפה בלונה פארק כי אין את הארטיק שהוא אוהב. אז תאכל ארטיק אחר, דביל. "לא אוהב את הארטיק הזה"? איך אתה יכול לא לאהוב ארטיק? אנחנו היינו מוזגים מיץ פטל לכוס ומכניסים למקפיא כדי לאכול למחרת ארטיק פטל, ואתה בוכה לי שאין טריפל שוקולד־וניל־טורבו עם פצפוצים?

הייתי השבוע בבריכה עם הילדים, והקטן בכה שנכנסו לו מים לעיניים. אנחנו בבריכה, בנאדם, מה ציפית שייכנס לך לעיניים, קולה? הילדים שראיתי בטנזניה חיים בתחושת הודיה. בעוד הילדים שלנו רוצים למות כי הוויי־פיי חלש, הילדים בטנזניה, אם הם קמו בבוקר ולא חטפו מלריה, כל השאר מבחינתם זה בונוס. ובלי קשר, אמרתי לילדים, אם הוויי־פיי חלש – תבואו בטענות לשכנים שאנחנו גולשים להם על הקו כבר שנתיים, מה אתם רוצים ממני? שבת שלום.