שככה יהיה לי טוב

לרגל תחילת חודש הסליחות, שתי אגדות חז"ל על הדרך להפוך גם את השלילי לחיובי

אומרים שאפשר להוציא את האדם מן הישיבה, אבל אי־אפשר להוציא את הישיבה מהאדם. באלול אני מרגיש את זה בעצמות שלי. את המתיקות והיראה של חודש הרחמים והסליחות ואת תחושת ההזדמנות המיוחדת מכך ש"המלך בשדה" – אחוש ככל הנראה עד יומי האחרון על פני האדמה. בשנים האחרונות למדתי לקבל זאת בברכה, ולכבוד כניסתו של חודש אלול אני מזמין אתכם לעיין יחד בשתי אגדות חז"ל קסומות, שהן בעצם שתי דרכים של תשובה.

האגדה הראשונה מובאת במסכת ברכות. היא מספרת על רבי מאיר, והנה היא בתרגום מארמית (תודה לשמואל פאוסט, מחבר "אגדתא") בכמה קיצורים שלי: "אותם בריונים שהיו בשכנותו של רבי מאיר והיו מצערים אותו הרבה, היה מבקש רבי מאיר רחמים עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מה דעתך, משום שנאמר, ייתמו חטאים? וכי נאמר חוטאים? חטאים נאמר!… ביקש רחמים עליהם וחזרו בתשובה".

האגדה השנייה מובאת במסכת סנהדרין, והיא מספרת על אמורא ידוע אחר, רבי זירא שמו: "אותם בריונים שהיו בשכנותו של רבי זירא, שהיה מקרבם כדי שיחזרו להם בתשובה והיו חכמים מקפידים. כשמת ר' זירא אמרו (הבריונים): עד עכשיו היה הקטן חרוך השוקיים (כינויו של ר' זירא) שהיה מבקש עלינו רחמים, עכשיו מי יבקש עלינו רחמים? הירהרו בליבם ועשו תשובה".

נפתח עם רבי מאיר. השכנים הבריונים שלו מחרפנים אותו. הוא רוצה "לבקש עליהם רחמים שימותו". מדובר בסוג של המתת חסד במקרה הטוב, או ביטוי מעט אירוני ומכובס לרצונו האמיתי של רבי מאיר, שפשוט חפץ במותם. אשתו, ברוריה, שמוכרת בחוכמתה הנשית המופלאה גם מסיפורים אחרים בתלמוד, גורמת לו להתעשת. היא מוכיחה לו שכוונת הפסוק "ייתמו חטאים" אינה להיפטר מהחוטאים עצמם, אלא רק מהחטאים שלהם. רבי מאיר מתרצה ומתפלל על הבריונים שליבם ייפתח לתשובה.

אצל רבי זירא הסיפור שונה. גם בשכונה שלו יש בריונים, אבל לא מוזכר שהם מצערים אותו. יכולת ההכלה שלו גדולה יותר. הוא נהג לקרבם, והיה מי שלא אהב את זה ("והיו חכמים מקפידים"). אבל כשהוא מת, הבריונים מתעוררים לתשובה. מעצמם. הם הרגישו שרבי זירא, שלו קראו בכינויו, כבר לא נמצא שם בשבילם, כבר אינו שם לתת להם הגנה, ועליהם להתעשת ולתקן דרכם.

ההסבר המקובל למה שעולה משני הסיפורים הללו הוא שיש לפנינו שני סוגי התמודדות עם הרשעים. כדאי לשים לב שבכל סיפור אפשר למצוא את שתי הגישות השונות: את "הקו הקשוח" מייצגים רבי מאיר מהסיפור הראשון והחכמים, שהקפידו על  רבי זירא, בסיפור השני; ומהצד השני ישנם את ברוריה בסיפור הראשון ורבי זירא בסיפור השני, שמייצגים פן אחר, רך יותר, שלפיו דרכי תשובה אינן ננעלות. רבי זירא לא מיואש כמו רבי מאיר מהבריונים, ובסופו של דבר הגישה שלו מוכיחה את עצמה, גם אם בנסיבות טרגיות: מותו מעורר אותם לתשובה. גם הבריונים בשכונתו של רבי מאיר מוכיחים שדרך התשובה מנצחת, והאגדה מבהירה לנו כי ברוריה, שביקשה מבעלה להתפלל על כך, צדקה בגישתה החומלת. 

 מה שמפריע לי בפרשנות המקובלת הזו הוא שהיא משאירה את העובדה שרבי מאיר היה מתפלל למותם של אנשים בלתי מוסברת. זה הרי דבר קיצוני מאוד לייחל למותו של אדם, גם אם הוא חוטא, ובוודאי כאשר מדובר ברמי מאיר, שתפילתו לפי סיפורי הגמרא אינה תפילת הדיוט והשפעתה רבה. לכן הרשו לי לנסות להעלות כיוון מחשבה נוסף, שהתעורר בי בעת קריאת האגדות הבאמת נפלאות הללו. מה שאני מבקש לטעון זה שהבריונים משתי האגדות שהבאתי, אלה שנמצאים בשכונה, הם בריונים גנריים, ובעצם הם משמשים כמטפורה. הרי אם היו האגדות הללו חלומות שהייתי מספר באנליזה, הייתי נשאל על ידי הפסיכואנליטיקאית שלי איזה חלק אותם בריונים חיצוניים מגלמים בתוכי. ומאחר שאגדות חז"ל לא באות לתת לנו אינפורמציה, אלא להעביר משהו מופשט יותר, הן יכולות בעיניי להילמד גם כמעין חלומות אסוציאטיביים החושפים תת־מודע עמוק ושופע. מסיבה זו, אפשר שהבריונים באגדות שהבאתי אינם אלא משל לבריונות פנימית, שקיימת בכל אחד מאיתנו: האגדות מספרות לנו שגם רבי זירא וגם רבי מאיר מתמודדים — כמו כל אדם — עם חלקים יצריים. עם האיד שלהם. הרי כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. והשאלה שעולה בשתי האגדות הללו היא: איך אדם צריך להתמודד עם אותם חלקים בתוכו שקוראים לו לחטוא, אלה שזוממים ופוזלים אל מה שאסור (לצורך הדיון, זה באמת לא משנה באילו חטאים מדובר, אלא באופן כללי בהתנהלות של אדם, כל אדם, מול הטוב ומול הרע)? התשובות באגדות הן שונות: בעוד רבי מאיר מבקש להמית את הרע שבתוכו, רבי זירא מלמד אותנו שאפשר להפוך אותו לטוב.

יש סוגיה במקום אחר בתלמוד שבה אומר רב אשי (בתרגום חופשי ומקוצר), כי מי שנולד במזל מאדים יהיה או רוצח או שוחט. הוא טוען למעשה כי יש מי שנולד עם מזג מסוים לשפוך דמים אמנם עלול להפוך לרוצח, אבל נורא ככל שזה יישמע, עשוי גם לעבור סובלימציה ולהיות שוחט או מוהל. כלומר שגם החלק המסוכן כל כך שעלול להיות באנשים מסוימים, חלקם עם פוטנציאל רצחני, עשוי להזדכך ולהיכנס למסגרת פרודוקטיבית ומיטיבה. זו בעיניי הגישה של רבי זירא ושל ברוריה. וזו גישה נפלאה: אחד הדברים שבגללם אני אוהב לצפות בקרבות ג'ודו הוא האופן שבו לוחם טוב הוא לא זה שיש לו יותר כוח פיזי, אלא זה שיודע גם, בנוסף לשימוש בכוח, להשתמש בכוח של היריב לטובתו. הרגע הזה שבו אתה מחכה למתקפה, ואז הופך אותה בפעולה מהירה נגד התוקף, הוא רגע קסום ונפלא.

בעוד רבי מאיר רוצה להרוג את החלק הבריוני הזה בתוכו, לעקור אותו בכוח מן השורש, לפוגג אותו עד דק ולנצח אותו על ידי הכחדתו, באים רבי זירא וברוריה ומלמדים אותנו שיש דרך אחרת. שיש אפשרות גם לווסת את הכוחות הללו לזכך אותם ולהפוך את הרע לטוב.

הבריונים הפנימיים שבתוכנו לא חייבים למות. אלה כוחות שאפשר ללמוד להשתמש בהם אחרת. שבת שלום.