רבנו, התכתשנו, צעקנו, השמצנו

ועכשיו, בואו ננשום. טור פוסט–בחירות

1. ערב לפני הבחירות הופעתי בזאפה הרצליה, ואמרתי לקהל – הערכתי שרובו היה ממחנה המרכז־שמאל – שלמחרת אני לא הולך להצביע. טענתי שהבחירות הן בין סוג של נוכל לסוג של גולם, ושכל אחד יחליט מה טוב בשבילו. זה משפט קצת חריף, כמובן, אבל האמת היא שהייתי מיואש. הייתי משוכנע שיהיה תיקו נוסף ומחריד. שהתוצאות של סיבוב ג׳ יהיו שחזור מדויק של בחירות מועד ב׳, ובעשר בערב נשב מול המדגמים ולא נבין מה בעצם עשינו ולשם מה טרחנו כל כך. מתברר שטעיתי. לא הפתעה גדולה, כמובן. מי שעוקב אחר התחזיות שלי בוודאי שם לב שאני לא איזה גאון גדול. מה שנקרא, לא אני האיש שימצא תרופה לקורונה. אז אין תיקו, אבל התוצאות בעת כתיבת שורות אלה גם לא עד הסוף ברורות ונראה שאנחנו אמנם במבוי פחות סתום משהיינו בו, אבל זה עדיין לא זה. אין הבקעה מובהקת.

 ומה שאני רוצה לבקש ברגע הזה מכולם זה להירגע. קודם כל להירגע. רבנו. התכתשנו. צעקנו. השמצנו.

עכשיו בואו ננשום.

2. למחרת, בליל הבחירות עצמו, שברתי בצורת ממש ארוכה וישבתי קצת באולפני החדשות. אם להיות כן, לא תרמתי הרבה לדיון, כך שמי שהחמיץ את הופעתי, שלא יאכל את הלב. רוב הזמן ישבתי לי ליד אמנון אברמוביץ', כשאני חנוט בחליפה שגנבתי מקושמרו (לא הרשו לי לעלות עם הסווטשירט שעימו הגעתי מהבית) והסתכלתי על עמית סגל מסמס (יש לו הקלדה עיוורת והוא עונה לעיתים להודעות תוך כדי שהוא עונה ליונית). דקה מתחילת השידור קיבלתי שתי הודעות: אחת מאפרת, שביקשה שאשב ישר; והשנייה מאביב גפן, שהזכיר לי שלפני כשנה, אחרי סבב הבחירות הראשון, פירסמנו ב'ידיעות אחרונות' מאמר משותף שקורא לאחדות. הבנו כבר אז שהעסק תקוע והרגשנו שהגיע הזמן לפיוס.

לא כולם אהבו את המאמר שלנו, אבל טענו בו דבר פשוט: אם הבחירות מלמדות שהציבור ברובו נמצא באמצע, למה להקים קואליציה עם הקצוות? מאז חלפה שנה ועברו עוד שתי מערכות בחירות, והנה אנו עומדים פה כעת ובעיניי הקריאה ההיא מתחדדת.

אני כותב את הטור הזה תוך כדי זרימת תוצאות האמת, ויש סיכון שאולי עד סוף השבוע הקריאה הזו לא תהיה מקורית. אבל הרשו לי להסתכן ולפנות לנתניהו וגנץ ולומר להם: יאללה, מתוקים. מיצינו. הבנו. בואו נתקדם. לליכוד ולכחול לבן יש יחד בסביבות 70 מנדטים, המחלוקות בין המפלגות לא גדולות והמדינה מתבוססת לשווא במחלוקת ומדון ומשוועת לפיוס.

3. לשונאי ביבי אומר זאת: אני מבין אתכם. באמת. אתם מתנגדים לנתניהו מסיבות לגיטימיות. זו לא אובססיה חולנית כמו שיש מי שמנסה לטעון, אלא דאגה עמוקה לעתיד המדינה, כפי שאתם חושבים שהיא צריכה להיראות. אתם פוסלים את נתניהו בגלל העניין המשפטי, וחלקכם גם חולק על תפיסת עולמו הימנית. זה מקובל. אבל הגיע הרגע להודות שנתקענו; שהפסילה האישית הזו לא הניבה פירות ולא גרמה להבקעה. ואני אמנם חושב שהרגע לאחדות הגיע מזמן וגם את הצעת הנשיא לרוטציה חשבתי שצריך לקחת, אבל בואו נניח לעבר. זה הזמן להביט קדימה: אתם הרי לא מעוניינים שתקום פה ממשלה ימנית צרה, שסמוטריץ' וגפני שולטים בה עם עוד איזה עריק או שניים; ובוודאי שאינכם רוצים בחירות רביעיות שיביאו אותנו בערך לאותו מצב, עם כמה מיליארדים פחות בקופת המדינה.

לשבת עם נתניהו אולי יהיה קשה לעיכול עבורכם, אבל המדינה הזו זקוקה לאיחוי. זקוקה לנחמה. בחירות רביעיות יחרבו אותה לגמרי. וזה בדיוק הזמן שבו צריך לוותר על חלק מהבטחות הבחירות ולהבין שכדי לבנות פה משהו משותף צריך לעבוד ביחד. ואם ציבור כל כך גדול חושב שביבי מסוגל לנהל משפט ובמקביל להיות ראש ממשלה, אז אפשר להתבאס על זה, אבל כדאי גם להקשיב לאמירה הזו ולהבין שלזרום איתה זה לא משהו שיביא לקץ הימים, ובוודאי שלא לקץ השמאל.

4. למעריצי ביבי נאמר: אתם מרבים לדברר את העם. "העם בחר בביבי", "העם הוציא כרטיס צהוב למנדלבליט", "העם ימני". אבל כדאי לזכור שגם מי שהצביע לגנץ הוא חלק מה"עם" הזה, וגם מי שמתנגד לנתניהו הוא "עם". הדבר החשוב באמת כעת הוא שזה הזמן לגלות נדיבות של מנצחים.

בואו לא נתנפח. האמת היא שגם אין על מה: ההישג של נתניהו מרשים, אבל אם יהיו בחירות רביעיות, מה יישאר ממנו? עכשיו העת לפייס את מיליוני האנשים שאינם מהבלוק. הם יצטרכו להפסיק לפסול את נתניהו אבל אתם תצטרכו לכבד את הקושי שיש להם איתו ולעודד את הליכוד לתת להם, למרות הכל, הצעה נדיבה.

5. אבל עזבו ניתוחים פוליטיים. הפרטים לא חשובים. השעה כעת, בעת כתיבת שורות אלה, היא ארבע לפנות בוקר. אני כבר בבית, חזרתי מחדשות 12 ועכשיו אני צופה בסגל מסמס דרך הטלוויזיה. עד יום שישי יהיו תוצאות מדויקות יותר, ובאופן כללי יש מספיק אנשים שטובים ממני בחישובי החישובים ובניתוחי המספרים. מה שאני רוצה זה לקבוע משהו אחר, ואני עושה זאת כמי שמסתובב בארץ ופוגש אנשים מצפון עד דרום, מאות רבות של אנשים מדי שבוע. יש משהו שאני תמיד שם לב אליו, דבר שלא מקבל ביטוי מספק: בסופו של יום, אנשים אוהבים להיות ביחד. זה לא נראה ככה בתקופות של קמפיינים ולא שמים לב לזה בזמן שבאולפנים מתלהטים ויכוחים, אבל ביומיום שלנו, הישראלים, משמאל ומימין, מסתדרים לא רע בכלל. אמנם בטוויטר יש התקוטטויות, אבל בחיים עצמם, אנשים סבלניים אחד לשני יותר מכפי שאנחנו נוטים לשער. והעם עייף ממריבות. אפשר יהיה לגרור אותו לעוד סיבוב בחירות ואפשר יהיה ללבות פה עוד אש וגופרית ותמרות עשן, אבל שום דבר טוב לא יצמח מזה. השנאה תגדל, השסע יעמיק ‑ והכרעה לא תהיה. אז סלחו לי על הטור הזה שהוא קצת כבד ומטיפני, אבל מי שעוקב אחריו יודע שזה מגיע מעומק הלב: אנשים אחים אנחנו. רבנו מספיק. עכשיו הגיע הזמן למצוא את הדרך לחיות כאן יחד. שבת שלום.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה