החיים בניוטרל

כבר התחלתי לדבר עם המיקרו ולחשוב על אהוד ברק. כי מה נשאר, חוץ מלחכות שכל זה ייגמר?

זה הטור השלישי מאז פרוץ הסגר, ואפשר לומר בגדול, שאיבדנו את החירות, את הפרנסה, את המסגרות לילדים ואת שמחת החיים. הכל נעלם ברגע. רק התיאבון נשאר. אומר לכם מה המצב הנפשי שאני שרוי בו מזכיר לי: היה לי פעם רופא שיניים שנהג להזהיר אותי יותר מדי לפני שהכאיב לי. זה הטריף אותי. "תקשיב חנוך", הוא היה אומר לי, "אני עכשיו אקדח פה וזה יכול להכאיב. עכשיו אתן זריקה ואתה תרגיש כאב". "אדון רופא", אמרתי לו לבסוף, "אולי פשוט תטפל בי במקום להפחיד לי את התחת? תכרות לי את הראש מצידי, זה פחות יכאב לי מהחרדה המטורללת שאתה מייצר אצלי. למה אני צריך הקדמה והבהרה שהזריקה תכאב? תזריק, אבא, תזריק כאילו אין מחר, זו העבודה שלך". מה שאני בא לומר כאן, לא בהכרח בהצלחה גדולה, זה שאם תהיה לי קורונה, אתמודד. וואלה, מקווה שאשרוד. מה שמבאס אותי זה ההמתנה. אני יושב כמו דביל בבית ומחכה, ובא לי לומר לקורונה: תבואי כבר, תבואי ונסיים עם זה.

יש לי חבר שפקח תפס אותו פעמיים רחוק מדי מהבית. הוא נתן לו קנס ונקודות. עכשיו המסכן ייאלץ ללכת לקורס הליכה מונעת. תקופה מוזרה. שאלתי אתמול חבר אחר, שעובד במשרד הבריאות, שאלת תם: הבנתי שאסור ללכת יותר ממאה מטר מהבית. אבל עד איזה עומק אפשר לחפור? צר לי, חברים, אבל כמו בלתי חיוניים נוספים, גם אני חסר מעש. סיימתי את כל הסרטונים ביוטיוב, צפיתי בהכל בנטפליקס וכעת אני צופה במיקרוגל. זה מה שנשאר. אני יושב במטבח ומסתכל על המיקרו בערגה. אגב, השבוע פתחתי את המיקרוגל ופרופ׳ ברבש היה בפנים, הראה גרפים. הנחמה היחידה היא שקראתי שהקורונה גורמת לאובדן התיאבון. אם כך, ברוך ה׳, אין לי קורונה. 

בשבוע שעבר תהיתי מדוע אהוד ברק, בשעה שהארץ הזאת נמצאת בשעת מבחן, מניף דווקא דגל שחור ומפיץ את נגיף הפלגנות. הרגשתי שיש משהו לא תמים במעשה הזה שלו. עברו כמה ימים, ונחשף בחדשות 13 שאהוד ברק לא רק הניף את הדגל ממרומי הקומה ה־7,416 במגדל המפואר שלו, הוא גם זה שסייע לממן מכספו את מחאת הדגלים המחורטטת הזאת, הוא זה שעמד מאחוריה והפעיל אותה בשעה הקשה הזאת. וזה אחרי שקראתי ידיעה שבה נטען שגם בקריאה הדוחה והמרושעת של כמה רופאים להחליף את מנכ"ל משרד הבריאות – אדם שנמצא בחזית וזקוק לסיוע ולא לסכינים בגב כעת – גם בזה אהוד ברק היה מעורב. 

עכשיו עזוב את זה שניסית להקים מפלגה, אהוד. רצית לחזור לחיים הציבוריים, אבל הציבור לא התרשם. המונולוגים הקיצוניים שלך אולי זכו למחיאות כפיים בברנז׳ה, אבל לנחירות בוז מהציבור הרחב. מה שמדהים הוא שאתה אדם עם יכולות. אדם עם משאבים. יכולת לעזור לישראל בכל כך הרבה צורות. בכסף של כל מפעלי הפלגנות האלו, יכולת לתרום לנזקקים או לרכוש מכונות הנשמה. יכולת לייעץ ולרתום את הקשרים הבינלאומיים שלך.

ואגלה לך סוד: אני ממעריציך. המוח החריף, הרזומה המדהים, התרומה הבלתי נתפסת שלך לביטחון ישראל, אלה דברים שאין לאיש זכות למחוק מהביוגרפיה שלך. אתה איש מיוחד. אבל דווקא בשל כך, הבחירה שלך בעת הזאת לעסוק בהטרלת השיח הציבורי מצערת כל כך. 

אבל למה רק לבכות ולמלא את האוויר בנהי? יש אחדות בישראל! שמחה גדולה בשמיים. איפה אין שמחה? אצל אותה קבוצה צעקנית בשמאל שלא מוכנה להשלים עם רצון הרוב. כמה רעש הם עושים? אתָלה דווקא בעדותו של גדעון לוי מ'הארץ', שכתב כי ״אין מאמר כריתות מהציונות שעורר עליי חמת זעם יוקדת כמו המאמר שפירסמתי לפני שבוע, ובו כתבתי: ‘אלו ימי מועקה. נתניהו הכי טוב שיש עכשיו, בדגש על 'יש' ו'עכשיו'. גנץ חייב להצטרף אליו’. שערי הגיהינום נפתחו. לא הכיבוש ולא פשעיו, לא המלחמות ולא העוולות — נתניהו. עפרה בן ארצי, גיסתו השמאלנית של ראש הממשלה, כתבה לי כך: 'היום הוסרה המסכה מעל פניך… אתה משרת כעיתונאי סוכן. אינני יכולה להוכיח זאת. חובת ההוכחה על מי שיש לו מחויבויות (הכנסות?) נסתרות, סודיות'. עד כדי כך”. 

לסיום אני מבקש לספר לכם על החולצה שלי, חולצת הכפתורים שאיתה אני הולך להופעות. יש לי ארבע כאלה, די זהות, ובשנים האחרונות – אחת מהן תמיד מחכה לי מגוהצת, על קולב מיוחד בארון. היא תלויה שם, וכל אימת שאני לובש אותה, אני מתמלא אנרגיה מיוחדת. אני יודע שעומדת לפניי נסיעה למקום יפה בישראל, למפגש עם קהל שבא לצחוק וזה ממלא אותי תחושה מיוחדת, מהסוג שיש לכל מי שזכה לשמח אנשים לפרנסתו. מאז משבר הקורונה, כל פעם שאני פותח את הארון ליבי נחמץ ממראה החולצה הזאת, שתלויה שם נכלמת, לא מבינה על שום מה לא לבשתיה ימים רבים. ואני יודע שיש משפחות שמתמודדות עם משבר כלכלי חריף ויש אנשים חולים, אבל עדיין, אני חולק איתכם את הרגע הזה, לא רק בגלל שהוא מסמל את הברקס שהמגיפה הזאת נתנה לחיים האישיים שלי, אלא כי הוא מסמל את מה שכולנו חוששים ממנו: שייקח עוד הרבה מאוד זמן עד שתהיה לנו הזדמנות להרים את הראש מהקרב על החיים עצמם וללכת שוב להופעות, משחקי ספורט או מסיבות וחתונות גדולות. מי יודע מתי נזכה שוב להיות חלק מכל מה שהיה שמח וקרנבלי בחיים הקודמים שלנו.

ובינתיים אנחנו ספונים בבתינו, מנסים להתרגל למציאות החדשה, ופה ושם יש ימים טובים. הרי האדם הוא חיה סתגלנית, ורק החולצה הזאת, המכופתרת, עומדת מגוהצת וכמהה, וגורמת לי להשפיל מבט, כל אימת שאני עובר ליד הארון. 

שבת שלום.