זיכרונות ממוצב סוג'וד

20 שנה אחרי, מי שהיה שם בלבנון לא שוכח

אחד הדברים הסוערים והסוחפים שקרו ברשת בימי הסגר זה שבני הדור שלי החלו לכתוב בקבוצה מיוחדת בפייסבוק על חוויית לבנון שלהם. זו הייתה התפרצות מפעימה של רגשות שהיו מוכמנים וכל אחד נשא אותם לבדו במסע חייו, וכעת הלוחמים החלו להציף אותם ולשתף בצפונות ליבם. הרבה מאוד שנים ישראל שהתה ברצועת הביטחון ורק כעת, בין היתר בזכות אותו נחשול אדיר של זיכרונות מרגשים ומדהימים שאני ממליץ לכולם לקרוא, עומד שר הביטחון לתת לכל העניין הזה שם ולהעניק אות מיוחד למי שלחם שם. גם אני הייתי שם כמה חודשים, אבל באופן משונה יש לי בעיקר זיכרונות חיוביים. אני לא יודע להסביר זאת, אבל איכשהו מלילות ארוכים של "מארב ארטישוק" בגזרה המזרחית אני זוכר בעיקר את יופייה של הזריחה בסיום המארב; זוכר טנק שעלה על מטען (לא נגרם נזק ממשי) ואת הנוף האדיר שצפיתי בו בשעות שבהן חיכינו לחילוץ; זוכר את הרגע שבו הגענו למוצב מתוך גשם סוער ומקפיא עצמות ונשכבנו בתחתונים על ההסקות. עד היום אני מחשיב מנה חמה שמכניסים אליה חתיכות קבנוס כמאכל הטעים ביותר שאכלתי בחיי, יותר אפילו מהשניצלים שהיינו מחממים על מכסה המנוע. נדמה לי שחלק מזה זו הדחקה וחלק מכך קשור לאופוריה שהייתי שרוי בה מעצם העובדה שזכיתי כשריונר די בלאי, להיות במוצב סוג'וד עם סיירות מובחרות כל כך, ולהסיע לוחמים עזי נפש באמת, באחוריו של הכלי הענק שבו נהגתי במרחבי הגזרה המזרחית.

אני, במוצב בלבנון. רבים נשארו עדיין שם

ביום הזיכרון עברתי שוב בין הסיפורים בקבוצה. פה התרגשתי, שם צחקתי מזיכרון מתוק וכבר חשבתי להמשיך הלאה; להצדיע ללוחמים, להשאיר את הנושא באחד מתאי הזיכרון האחוריים שלי ולשוב לחיי. אבל אז קראתי במקרה הודעה שכתב חבר ילדות יקר. גדלנו באותו הכפר, כפשוטו. קראתי את הדברים שהוא כתב ודמעות עלו בעיניי. הוא אינו איש מוחצן, וזו לשון המעטה, וידעתי כמה משמעותי עבורו לכתוב ולחלוק בקבוצה כזו. זכרתי גם היטב את הדברים מזמן אמת, בעיקר את הרגע המצמית שבו עמדנו ליד ביתו בשבת שאחרי האסון, והוא סיפר לי שלא ידע לאיזו הלוויה מכל הלוויות היה צריך ללכת. אני זוכר שעמדתי שם מול אדם צעיר כל כך, שאיבד את חברי הנפש שלו ברגע מצמרר אחד. הוא היה מוכה צער ויגון, ראיתי את זה בעיניו. אבל היה לי ברור גם שהוא לעולם לא ירשה לעצמו להישבר.

"בדרך כלל אני לא בעניין, אבל הקבוצה הזו היא משהו אחר", הוא כתב בקבוצת הזיכרונות בפייסבוק. "שמי הראל קאופמן. אחרי קו בגזרת זרעית ושני קווים במוצב דלעת, אירוע לבנון המשמעותי שלי התרחש דווקא כשהייתי בקצה השני של הארץ – בבית הספר לקצינים. בשבוע הראשון. היינו אמורים לצאת לניווט שהתבטל בגלל מזג האוויר ואז החלו השמועות להגיע: תאונת מסוק, שני מסוקים עלו ללבנון, מסוקים שירדו מלבנון… התמונה שהכי זכורה לי מאותו ערב היא של טלפון ציבורי כתום שניצב בכניסה למגורים. אחרי כמה ניסיונות להתקשר ליחידה בבסיס בבית ליד, ענה לי קצין הניהול: 'אנחנו לא יכולים למסור עדיין פרטים'. זו הייתה התשובה שבוודאי נאלץ לחזור עליה עשרות פעמים באותו הלילה. 'יגאל, אתה חייב לספר לי. אני בבה"ד 1 ואף אחד לא מדבר איתי, אם אתה לא תענה לי – אף אחד אחר לא יעשה את זה'. 'זה הצוות של דותן', הוא אמר אחרי כמה שניות, כנראה לא קלט שאני גם שייך לאותו צוות. 'כולם?' שאלתי, בתקווה שאולי מישהו היה חולה או באיזה אירוע משפחתי ונשאר בארץ. 'כולם'".

בהמשך הסטטוס שהראל כתב הוא הסביר כיצד התשובה הזאת, "כולם", הבהירה לו משהו שאולי קצת נשכח מאיתנו לעיתים, משהו שמתבטא בכך שצוות דותן התחבר כל כך טוב למרות שהיו בו חבר'ה שהגיעו ממקומות כל כך שונים: "את העלייה לבופור אף אחד מהם לא היה מחמיץ בשום אופן".

"זהו הסיפור האמיתי של דור החיילים של לבנון. בשלב זה של קיומנו במדינת ישראל הרגשנו, ילידי שנות ה־70, שאין צורך ואולי אפילו מגוחך לדבר על ציונות ואידיאלים. רצינו לחיות חיים רגילים: לטייל, ללמוד, להקים משפחה. מצד שני, המחויבות לשרת את המדינה הוטבעה בקוד הגנטי שלנו. היה ברור, גם ללא מילים, שנעשה את המוטל עלינו כי עכשיו התור שלנו. לצד זה עמדה הרעות הישנה והטובה. זר לא יבין".

הראל איבד באסון את כל חבריו ליחידה. ברגע אחד נספה כל הצוות שלו שישב יחד במסוק באותו לילה אכזר. אם לא היה יוצא שבוע קודם לכן לקצינים, היה יושב שם יחד עם חבריו לצוות דותן. חברים שעבר איתם את כל מסלול ההכשרה הארוך, חברים שמהם לא היה אמור להיפרד לעולם. הרי בנסיבות אחרות הם היו ממשיכים להיפגש גם היום בערבי יחידה, כל אחד היה מגיע עם המשפחה הקטנה שהקים, לאכול קצת, לשתות ולצחוק, כמו שרק חברים ששירתו יחד בעורב נח"ל יודעים. כששאלתי אותו פעם שוב מה השמות של כל חבריו שנספו, הוא מנה אותם מיד. אחר כך גילה לי שהוא זוכר אותם לפי סדר המיטות בחדר שבו ישנו ביחידה.

באסון המסוקים מצאו את מותם 73 לוחמים. כל מי שקורא את הזיכרונות בקבוצת הפייסבוק מבין שרבים מהם נשארו שם, בלבנון, ונפשם לא תהיה כשהייתה. ואני חש צורך פנימי, למרות שימי הזיכרון והעצמאות מאחורינו, לחלוק כבוד למי שעבורי הם החברים שהראל איבד באסון הנורא ההוא: דותן כהן, אלה (אלחנדרו) הופמן, תומר גולדברג, נועם עציוני, איתי אדלר, גדעון פוזנר, גלעד מושל, קובי מלמד, אסף דהן ועומר שליט.

יהי זכרם של לוחמי צוות דותן ברוך.

שבת שלום. 

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה