הסחרור הבולימי שלי

לך תסביר את מה שהנפש משתוקקת לו, ויש ימים בעת האחרונה שאוכל הוא כל מה שנפשי חפצה בו

במוצאי שבת חלמתי שאני אוכל שוקולד במילוי תות, ובזמן שאני אוכל את זה, ואני בחדרי, נכנסת לחדר קוקילידה והמומה ממה שהיא רואה. היא מביטה בהלם בי ובשוקולד תות ויוצאת מהחדר בזעקות שבר. בשלב הזה בחלום אני רץ אחריה, מנסה לפייסה ואומר לה: תקשיבי, קוקילידה, זה לא מה שאת חושבת, זה לא בדיוק כפי שזה נראה, אבל הקוקילידה מתרחקת ממני בעלבון. בנקודה הזו התעוררתי מזיע ורצתי למקרר. הייתה שם עטיפה של קוקילידה.

משהו רע קורה לי, את זאת לא אכחיש. התמכרתי לקוקילידה. מדובר בהתמכרות די עמוקה. קוקילידה – נשבע לכם שאפילו להגיד את המילה הזו מסב לי אושר. קוקילידה. איזה מצלול. קוקילידה זה הדבר הכי טוב כרגע בחיים שלי. כל כך טוב שהחלטתי להיות פרזנטור מרצון טוב שלהם. פרזנטור בהתנדבות. אם הם יציעו לי כסף אקח כמובן, אבל אעשה זאת גם בחינם אם צריך, מתוך הכרת הטוב על מה שהקוקילידה עושה בשבילי: גורמת לי לרצות לחיות. אם מנהלי המוצר קוראים זאת כעת, שימו לב יקיריי: המטרה שלי איננה כסף. המטרה היא קוקילידות. אני מוכן למכור את גופי תמורתן. זה עניין רציני ביותר: החיים שלי היום טובים בגלל הקוקילידה. הנימוחות של העוגייה, המרקם של הבפנוכו – זה אשכרה עושה אותי מאושר.

אני כל כך אוהב לאכול קוקילידות. לפעמים אני רוצה גם לשכב איתן. בא לי לקפוץ ראש לבריכת קוקילידות. בשבוע שעבר התחלתי גם לתכנן עם קוקילידה טיול למזרח. חברים, אם יחסר לכם עובד בפס הייצור של מפעל הקוקילידות בקריית־מלאכי (כן, חקרתי עליכם בגוגל, אני יודע הכל), רק תנו קריאה. שלחו צו 8. אעלה על מדים ואתייצב. רק קחו בחשבון שאנגוס ברוב הסחורה בטרם תספיקו לארוז אותה. 

חבל להכחיש זאת: אני נמצא לאחרונה בסחרור בולימי. יש לי התקפי אכילה פסיכיים. אני אוכל כמו פליט מרואנדה. כמו ניצול של מגפת רעב הרואה אוכל לראשונה. אני עומד במטבח ואוכל מרק מהסיר עם המצקת, אבל אני כל כך חזיר שלא די לי בהתנפלות הזו, אני גם דופק קרוטונים מהשקית ביד שלא אוחזת במצקת ומכניס אותם לפי במקביל להכנסת המרק מהמצקת, כדי שהחוויה שבפי תהיה של מרק עם קרוטונים.

ומה שהכי עצוב זה שאני כל כך גרגרן, שאני לא מסיים לבלוע את תוכנה של מצקת אחת וכבר מעמיס את השנייה, כמו האנשים האלה שנכנסים למעלית שלך לפני שאתה הספקת לצאת. אפרת שואלת אותי: למה אתה אוכל בלחץ, מה אתה ממהר, חנוך? אילו פורעים אמורים להיכנס הביתה שאתה אוכל בטירוף כזה?

אבל לך תסביר את מה שהנפש משתוקקת לו, ויש ימים בעת האחרונה שאוכל זה כל מה שנפשי חפצה בו. אינני גאה בכך, אבל כה רע מצבי עד שכיווצתי השבוע גלידה מאריזתה לכוס גדולה והכנסתי את התכולה למיקרו. פשוט שתיתי גלידה חמה בשלוק אחד. איזה אדם חולה עושה דבר כזה? מה זה נותן? לא יותר טוב פשוט להזריק סוכר לתחת? והכל קורה מהר. כאשר אני יושב עם חברים במסעדה, אני תמיד מסיים לאכול ראשון. תמיד. אני אוכל כמו חולה רוח. מהר־מהר, כאילו הוכרזה איזו תחרות ענקית נושאת פרסים – הראשון שהופך לאבי ביטר מקבל דירה. או קוקילידה. 

אני פוסע בשוק מחנה־יהודה והאוכל צועק אליי. ממש מדבר. "בוא חנוך", התמרים קוראים לי. "מה שלומך, אחי?" אני שומע את החלוות. זה לא צחוק העניין הזה. זו חוויה כמעט פסיכוטית. לא צוחק. אפרת מכינה עוגת קרמשניט – וכל עוד העוגה במקרר, אני מתנהג כאילו יש אורח חשוב בבית. אני מבקש מכולם לא לצעוק, לא להסתובב בבית בתחתונים, בכל זאת, העוגה יכולה להיעלב. אבל הבעיה הכי קשה היא בפאקינג תחנות דלק האלה, עם כל חנויות הנוחות שנפתחו בהן בעשור האחרון. לא, באמת, יש איזו מזימה לאומית לפטם אותי? הנסיעות להופעות הפכו למסע של פיתויים. בנסיעה אחת להופעה במזרע שבצפון עצרתי שבע פעמים בתחנות דלק, לתקוע קוקילידות. לא עמדתי בזה.

הקוקילידות ממש קראו לי מצידי הכביש. שמעתי את קולן המתחנן. אלוהים, מי המציא את כל הסונוליות וה־yellow הללו? על "לפני עיוור לא תיתן מכשול" שמעתם? איפה הימים שבהם בתחנת דלק היו רק סיגריות ופלאפל שאם אכלת ממנו חטפת צהבת? היום אתה בא למלא מכל דלק ויוצא עם שקיות, כאילו היית בפריז שבועיים. אתם פאקינג תחנת דלק, למה אתם מוכרים מכונת קריוקי? מה נהיה איתכם? 

אני רוצה לפנות לאנשים שמייצרים את הקוקילידה בבקשה מפורשת: קחו אותי. אני לא צוחק. יש לי איכויות, אני בחור ויראלי, אבל בעיקר – אני מאמין במוצר שלכם ומה שהכי יפה זה שאני לא מבקש כסף. אני רוצה לשרת את הקוקילידה כי אני מזדהה איתה אידיאולוגית. פעם האמנתי בנתניהו, אבל תקשיבו, הקוקילידה פשוט טובה יותר. רעננה יותר, משמחת יותר, מה גם שהבן שלה לא פתח חשבון בנק בפנמה.

מה שכן, אם תשקלו אותי כפרזנטור, אני מודה שיש איזה סוג של שוקולד ממולא תות, מכירים? אז כן, גם הוא מאוד טעים. ואני משתוקק גם אליו. אוכל אותו בערגה כזו. קורה שאני קונה לפעמים "4 בעשר" בתחנת דלק, אומר לעצמי שאוכל אחד ואביא שלושה לחיילים במחסום, אבל בדרך אני משכנע את עצמי שיש רק שני חיילים במשמרת אז אני בולס שניים, והדרך ארוכה והתות שמתחבא שם במרקם עדין קורץ לי. בקיצור, מפה לשם, כמו שאומרים, אני עוצר אצל החיילים ושואל אם יש להם פח, כי יש לי ארבע עטיפות של שוקולד, אז רק אם לא אכפת להם.

אבל השוקולד־תות הוא יזיז. זה סתם סטוץ. הקוקילידה – זו אהבת אמת. 

מדינות יוצאות למלחמות, ועל מה? על כמה רגבי אדמה? על עוד הר? עוד כמה דונמים? באמא'שכם, צאו להילחם על קוקילידות. אני שוחר שלום, אבל מלחמה על קוקילידות? בזה הייתי משתתף בחדווה. אני גם בעד שבימי הקיץ החמים כל תינוק יהיה קשור לקוקילידה. אין אף אבא שישכח את הקוקילידה שלו ברכב. הרי במה מותר האדם מן הבהמה? בקוקילידה. לבהמה אין קוקילידה. קוקילידה היא ההבדל בין חיים סתמיים לחיים שיש בהם משמעות. הקוקילידה תאחד את העם. שבת שלום.