מחפשים את האמצע

זו הייתה שנה עם שתי מערכות בחירות. ולמרות שמיליונים נשפכו על הסתה, בכל זאת נשארנו יחד

זו הייתה שנה שבה גיליתי על עצמי דבר עצוב: אינני באמת בן תרבות. ואיך גיליתי את זה? במוזיאונים. היינו בלונדון למשל, וכמקובל אצל תיירים המחשיבים עצמם בני אור, הלכנו למוזיאון המדע ולמוזיאון הטבע. וברור לי לגמרי כי שוחר תרבות הרואה עצמו כיצור תבוני אמור ליהנות מהשפע האינטלקטואלי והיפעה התרבותית הזאת. ובאתי בראש פתוח. באמת. אלה הרי מהמוזיאונים המפורסמים בעולם. אבל מסיבה שאיני יודע להסביר עוברות בערך 50 שניות, 50 שניות בלבד, מהרגע שאני נכנס למוזיאון, כל מוזיאון, עד שאני מרגיש תשוקה עמוקה לשנ"צ. 50 שניות של הנאה תרבותית יש לי ואז אני מסתכל על המוזיאון כצייד המחפש מקום לשנ"צ. אני חולף באבחה על המוצגים בדרך לעוד ספסל ולעוד גיחה בקפטריה. אני צועד בין האמנות הרבה המוצגת בפניי והמוח אומר: חנוך, תסתכל, אתה אדם סקרן, בטוח יש פה דברים לראות, אבל הלב, הלב רוצה לשנוץ והגוף זועק חדל. ולא משנה כמה ישנתי לפני, מרגע שאני נכנס למוזיאון – עיניי מבקשות להיעצם.

זו האמת המצערת: קוראים לי חנוך דאום, וגם בשבת אחרי החמין אני לא עייף כמו אחרי 50 שניות במוזיאון.

אבל נניח רגע לבעיות שלי, זו הייתה שנה שנערכו בה שתי מערכות בחירות, ובכל זאת נשארנו יחד. לעת עתה. ואל יהא הדבר קל בעיניכם: במערכת הבחירות, המערכות עובדות בכל הכוח כדי לחדד את ההבדלים בינינו. כדי להסביר לנו למה האחר מסוכן, להקים מגזר על מגזר, לקומם איש על רעהו, להסית ולהפחיד אותנו מהאחר. על המסר הזה נשפכו פה מאות מיליוני שקלים. ולמרות זאת, ואף שבאמת שטפו את מוחנו במשך שבועות ארוכים, מערכת הבחירות הזאת לא הידרדרה לאלימות, לא באמת חרגה מהמקובל, ואם נשים בצד את אולפני הטלוויזיה והטוויטר שקדחו ללא הרף, התחושה הייתה שאנשים מבינים שהחיים הרבה יותר מורכבים מכן או לא ביבי.

לא זו אף זו: לפי הסקרים, הישראלים, גם בבחירות האלה, לא ילכו לקצוות. מפלגת נעם המביכה שעשתה קמפיין חוצות מביש נגד להט"בים, פרשה לאחר שהבינה שאין לסחורה הפגומה שלה קונים. עוצמה לישראל של בן־גביר, לפי כל הסקרים, לא תיכנס לכנסת. מתברר שלרעש שהם עושים יש קונים בתוכניות הבוקר, אבל לא בציבור הישראלי. ובכלל, מה שנראה זה שהעם בישראל מתרכז סביב שתי מפלגות: כחול לבן והליכוד, ללמדכם שסמוטריץ' מרתיע את רוב הימין ואהוד ברק, שהפך לאחד הצעקניים והמקטבים ביותר, לא מדבר אל גוש השמאל, שדחק אותו לפרברי רשימת מרצ.

הנה כי כן, האיש שחשב שבעזרת טינופים וצעקות יהיה ראש ממשלה, הוא היום במקום העשירי ברשימה שככל הנראה לא תהיה בקואליציה הבאה. ומה כל זה אומר עלינו? שיש לנו יכולת להכיל מורכבות ושלמרות המחלוקות, אנחנו מחפשים איזה אמצע הגיוני, כי אנחנו יהודים, ואנחנו מאמינים בשביל הזהב של הרמב"ם.

זו גם הייתה שנה שבה ישראלים זכו בטורניר כדורסל אירופי, בתחרויות ג'ודו, בספורט אמנותי – הם עבדו קשה והביאו לכולנו כבוד. כי בשונה ממה שאנחנו אוהבים להגיד על עצמנו, יש לנו מצוינות בכל מיני תחומים. ולצד תופעות כואבות כמו שראינו באיה נאפה בקפריסין, גם השנה ישראלים צעירים התגייסו בהמוניהם ליחידות קרביות, התנדבו לשומר החדש, זכו באולימפיאדות מדע ברחבי העולם והביאו כבוד למקום שממנו באו. יש טענה שהנוער של היום מידרדר, אבל האמת היא שהוא משתבח. ממש כמו שיש גם טענה שהחברה הדתית מקצינה, אבל האמת העובדתית היא שהיא מתמתנת (מה שגורם למיעוט הקיצוני להרים את קולו ולייצר תחושה כוזבת של הקצנת המגזר כולו).

אנחנו חיים בתקופה כזו שבה יש תחרות בין כלי התקשורת על תשומת הלב שלנו, לכן הכותרות צעקניות והפרשנויות היסטריות ומקרה מחריד אחד של רצח במקום חניה גורם לנו להרגיש שישראלים נרצחים כך בכל יום, דבר שיוצר אשליה של כאוס. אבל זו אשליה בלבד. יש בלגן? בעיקר ברשת. בחיים עצמם, הישראלים יורדים למטה מדי ערב עם הילדים ומכבדים אלה את אלה, ובאמת חיים בשלום.

צריך להכיר בכך: מתנהל פה פסטיבל מטורלל של הוצאת דיבה עצמית שנודד בערי ישראל, ובפרוס עלינו השנה החדשה חשוב לזכור שלא באמת כל כך נורא כאן. אין רעב ואין מדינת הלכה ואין מיליציות חמושות ברחובות. ישראל חזקה ומשגשגת, ובעיקר מתוקה להפליא.

זו הייתה שנה שבה התמכרנו עוד קצת למכשירים הסלולריים. זה הגיע למצב שאני מוצא עצמי יושב בלילה במיטה מסתכל בסטורי של איצקו שלמד איתי ביסודי, ואומר לאפרת שישנה לידי: את קולטת שאיצקו לא אכל היום קינוח? ומכל הדברים שאני מתכנן לשפר בשנה הבאה, זה יהיה הכישלון הכי גדול שלי. ובאחרית ימיי על קברי יכתבו: חנוך דאום. מקליד/ה.

אז שתהיה שנה שקטה. שנה שלא יהיו בה מלחמות. שנה שנזכה בה ליותר אהבה מלייקים ויותר חמלה משיירים. שנה שבה התקשורת לא תתבייש לדווח גם על חדשות טובות. שנה שבה הרוב המתון יהיה קצת פחות שקט והמיעוט הקיצוני קצת פחות קולני. שנה שבה נשאר בפרופורציה, שנה שנצחק בה, גם כי הכל די מצחיק וגם כי אין באמת דרך אחרת לשרוד פה.

אומרים שבחיים האלה, אם אתה לא טורף אתה נטרף. אני לא חושב שזה נכון. אפשר לא להיות טורף ולשרוד, אבל אי־אפשר לעשות את זה בלי לצחוק, כי בעניין הזה באמת אין אמצע: אם אתה לא צוחק אתה בוכה.

אז שתהיה שנה טוב לכם ולמשפחותיכם, וזכרו: זה או לצחוק, או שבאמת אין טעם.