ההיגיון של חוסר ההיגיון

עזבו את הביצָּה הפוליטית, חג עכשיו. בואו נדבר על פרובקציות בגמרא

בימים האחרונים, באווירת כסה, עשור ויתר החגים המידפקים על פתחנו, התעורר חשקי להגות קצת בדברי תורה. זה קרה גם בזכות ד"ר מיכה גודמן, שכתב מאמר נפלא על התלמוד הבבלי ובשבח המתודה שלו, שלא עוסקת בשורה התחתונה בלבד, בפסקי ההלכות, אלא נהנית ללבן את המחלוקות, להבין את הנראטיבים השונים, ובפשטות: ללמוד. כמה יפה השיעור הזה שמלמדים אותנו חכמי הגמרא כפי שעולה מהמסכתות השונות, שהן בעצם פרוטוקולים של מה שנעשה שם בבית המדרש: יש טעם ויש צורך להכיר לעומק את הדעות השונות, גם את אלה שלא התקבלו וגם את אלה שאינן "שלי". יש מה לקחת מהן, יש מה להרוויח מלהתעמק בָּן.

אבל חשקי ללמוד הגיע גם בזכות הסופר חיים באר, שבמהלך החג קראתי בספרו החדש "מסע דילוגים", ולאחר ששיבחתי את הספר בפייסבוק זכיתי, בתיווך בני משפחתו, לשוחח עימו טלפונית ולשמוע ממנו שהכיר את אבי ולזכות גם בסיפור יפה על לימוד גמרא, שבאר טוען, בעיניי בצדק, שלא ידעו ללמד אותנו את זה כמו שצריך בישיבות. ומה שבאר עוד הזכיר לי בספרו – המאגד מאמרים אישיים ויהודיים מאוד שפירסם בעיתון "דבר" – זה את היופי החמקמק שיש בסתירה ובאי־ההיגיון היהודי. כי האמת המוחלטת היא שאין אמת מוחלטת, ומי שיתעמק בחוכמה כל חייו כדי להבין את השורה התחתונה, יבין בסוף כי השורה התחתונה היא שאין שורה תחתונה, ואידך זיל גמור.

אז בואו נלמד קצת יחד, יהודים. זה בוודאי עדיף על עוד ניסיון להבין אם יהיו בחירות ומה קורה בשימוע ומי צודק ביבי או גנץ וכל השיח הפוליטי הזה, שנהיה חמוץ ומדכדך ובעיקר חסר תוחלת.

יש מדרש שקובע כי "יעקב אבינו לא מת", ועל כך מקשים בגמרא: איך זה ייתכן? הרי הספידו אותו וקברו אותו, מכאן שמת. והתשובה היא, במילים שלי: הוא אמנם מת, אבל המורשת שלו חיה. אם תורתו קיימת גם הוא קיים. ומה שאני אוהב בטקסט הזה, הרבה יותר מן התשובה, זו את הפרובוקציה שבשאלה; את הקביעה היפה הזו, "יעקב אבינו לא מת".

לאחר פטירת יעקב אבינו, כאשר העלוהו לקבורה בארץ ישראל, התורה אומרת כי "ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד". על הפסוק הזה אומרת הגמרא במסכת סוטה: ״מספד גדול וכבד – תנא אפילו סוסים ואפילו חמורים".

ונשאלת השאלה, כמובן, באיזה קטע? מדוע ואיך הסוסים והחמורים ספדו ליעקב ולקחו קשה את מותו? מה בכלל הפירוש של האמירה ההזויה הזו? המהרש"א מסביר שכוונת חז"ל היא שבגלל האבל הכבד, הלבישו אף את הסוסים והחמורים מלבושי אבל שחורים, כך שייראה שכביכול אף הם מתאבלים על יעקב אבינו. אולי מדובר במשהו טקסי שאולי היה מקובל פעם באירועי אבל ממלכתיים.

בעל ה"משך חכמה" מפרש את הדברים אחרת. הוא נעזר במאמר חז"ל אחר, שטען כי ״כיוון שמת יעקב חזר הרעב למקומו״. ואם חזר הרעב, אז לא רק בני האדם סבלו ממנו כי אם גם סוסים וחמורים, שהיה להם פחות עשב למרעה, לכן בל ייפלא בעיניכם שגם הם לקחו קשה את מות יעקב.

אבל ברשותכם אקח לעצמי דרור ואפרש את המדרש באווירת חיים באר – סופר שיחסו לבית המדרש ספוג באהבה וביקורת, התפעלות עמוקה וספקנות חריפה – מבלי להזדקק להסברים רציונליים שבעיני ההדיוט שלי, קצת מעקרים את הפשטות הקסומה של חז"ל. שהרי הרמב"ם עצמו כבר הסביר שכשבאים ללמוד את דברי חז״ל, יש שלוש קבוצות: יש קבוצה אחת שמזלזלת, אומרת לצורך העניין: סוסים התאבלו? הבל. סוסים לא מתאבלים; יש קבוצה שנייה שמקבלת את הדברים כפי שהם בגלל אמונתם. היא תגיד: אם חז"ל אמרו שסוסים התאבלו, אז כך היה. גם את הקבוצה הזו הרמב"ם לא מכבד. הרמב"ם מציע דרך שלישית: את אלה שיחפשו את הסאב־טקסט, את הנסתר. לא אלה המקטרגים האוטומטיים אבל גם לא החסידים השוטים, המעריצים הבורים שמיד יאמצו את הפשט. הרמב"ם מעודד את אלה שיחפשו את מה שנמצא בינות למילים. ואני אוסיף: את אלה שמבינים שיש גם אמת ספרותית.

אז כן, יעקב אבינו מת. וכולם היו עצובים. והסוסים והחמורים לא התאבלו באמת ולא צריך לחפש בכוח סיבה לכך שהם כן התאבלו. הם סוסים וחמורים. אבל חז״ל, כדי להסביר כמה עצוב היה, אמרו עליהם שהם התאבלו. ובעומק של הדברים, בעומק המופשט שלהם, כל אחד מאיתנו מכיר את זה: לפעמים שוררת איזו תוגה כה גדולה וצער כה עמוק על הארץ, שאתה יוצא החוצה וגם עשב השדה מרגיש בצער ומרכין ראשו, ובעלי החיים שקטים יותר מהרגיל וציפור לא מצייצת וההוויה כולה מרכינה ראשה. חשבו שאתם יוצאים בצהרי היום להלוויה של אדם קרוב ואהוב. אתם רוצים לומר לי שהשמיים לא מעט קודרים יותר, והציפורים אינן מעט שקטות ונוגות יותר? חשבו על דמות גדולה כמו יעקב אבינו שמסתלקת מן העולם. דמיינו את השמועה על מותו של יעקב בן יצחק בן אברהם, מתפשטת בשווקים וברחובות, מגיעה לכל בית. תהיו שם רגע בצער הזה של עמך ישראל על אביהם של 12 השבטים: כלום מעלים אתם בדעתכם שהעצב היה כה עמוק אך לא הגיע הוא גם לחיית השדה?

אומר זאת כך, יונית: מי שלא מסוגל להבין ואפילו ממש להרגיש איך אחרי מות יעקב היה עצב כה גדול עד שגם הסוסים והחמורים התאבלו, אולי כלל לא ראוי להבין זאת. כי מי שלא יודע לזהות גדולה כשהוא פוגש בה, מוטב שלא יפגוש בה כלל.

ועדיף גם שלא יקרא את חיים באר.

שבת שלום.