מונקי ביזנס

מעשה בשני קופים מרושעים, בבון אחד ושמונה גוזלים מתוקים

כילד בגולן היה לי בבית חתול אצילי בשם אולסי, שהיה יצור אינטליגנטי שידע לפתוח לבד את הארונות כשהיה בהם אוכל, והיה לי גם כלב שקראו לו מיקי, שהיה טמבל מתוק שאספתי מחצר בית ספר. אהבתי את שניהם מאוד, אבל החלום הגדול שלי באותם ימים היה אחר: לקבל מפתח לפינת החי. רק למתי מעט הייתה זכות כזו. הימים ימי שנות ה־80 בדרום רמת הגולן, והייתה זו פינת חי חדשה ומלהיבה בקצה היישוב שהסעירה את חיינו. אנחנו זכינו להיות המתנדבים המסורים בפינת החי הזאת, ומדי פעם אף נסענו עם האחראי לשנורר חיות חדשות בפינות חי ותיקות בקיבוצים. לאט־לאט קיבל המקום צורה. עוד חיה, עוד בריכה, עוד כלוב חדש, והנה קם הדבר ונהיה פינת חי של ממש: היה לנו אגם קטן עם ברווזים, היה "חי־בר", היו כמה כלובים עם חיות קטנות יותר, היו טווסים שמסתובבים במרחב, אווזים, והייתה ציפייה גדולה ליום שבו יגיע סוף־סוף הקוף.

והוא הגיע. הם, אם לדייק; שני קופים מסוג שאיני זוכר, הגיעו בכלוב מקיבוץ. לכמה דקות עוד חשבנו שהם חמודים, מעין גורי אדם שיתכרבלו בחיקנו, אך לא הם: מתברר שכשאתה פינת חי נידחת ביישוב קטן שמקבל חיות בתור טובה מקיבוצים ותיקים ומבוססים, הקופים שאתה מקבל הם אלה שנפלטו מהכיתה הטיפולית. שני הקופים שקיבלנו היו בעברם לוחמים בצבא הרוסי, או משהו דומה. שתי חיות פרא שונאות אדם, שכל ניסיון להתקרב לכלובם נתקל במתקפה שלהם על הגדרות. גם כשהבאנו להם בננות הם זרקו אותן עלינו חזרה ולו יכלו היו דוחפים אותן באחורינו. השמועה שהגיעו קופים חדשים לפינת החי הפכה במהרה לכך שאלה קופי רשע ושאסור בשום אופן להתקרב עם האצבעות לגדר.

כמה שנים טובות אחרי, הייתי עם הבן שלי בטנזניה בסוואנות היפות שלה, והגענו לחניון גדול שהסבירו לנו שהוא שורץ קופים, אך הואיל ותיירים האכילו אותם, הם נהיו אגרסיביים ותובעניים מאוד. לכן, ההוראה הייתה שלא להסתובב עם אוכל לידם, כדי שלא יתחרפנו ובאופן כללי לשים לב מה קורה. שמעתי את האזהרות ואמרתי לבן שלי: תקשיב טוב, אני קופי רשע מכיר, אתה לא רוצה להתעסק איתם. בוא נישאר בג׳יפ. נגיע לחניון ונשב לנוח ברכב, לא חייבים לצאת כל פעם.

ישבנו ברכב וחיכינו. חשנו מוגנים, ויהודה הוציא שקית עוגיות גדולה. לפתע הגיע בבון משום מקום, נכנס לג'יפ דרך חלון חצי פתוח ליד הנהג ונעמד מולנו. מדובר ברכב שאפשר לצאת ממנו רק מקדימה, כלומר רק דרך הבבון. זה היה רגע מדהים: דווקא אני והבן שלי, שהחלטנו להישאר ברכב כדי לא להיתקל בקופים, מצאנו עצמנו כלואים עם האויב. הבבון הענק הביט בנו שנייה ולפתע קפץ על יהודה, לקח ממנו את שקית העוגיות ויצא החוצה עם השלל.

לא פחדתי ככה מאז השירות בלבנון.

לקח לי הרבה זמן להתאושש מהקופים הנקמניים האלה, אבל לא הייתה לי ברירה: לפני כמה שבועות הופעתי בפני עמותת גן החיות התנ"כי (שהוא כמו גן חיות רגיל, רק שהחיות צמות בצום גדליה), וכאות הוקרה החליטו לקרוא לאחד הקופים על שמי. כשהביאו לי את התעודה שמכריזה על כך, הדבר הראשון ששמתי לב אליו זה שהקוף בתמונה דומה להחריד לקופי הרשע ההם שהיו בגולן, ומי יודע אולי הוא אף אחד מצאצאיהם ואבות אבותיו נולדו בקיבוץ.

חזרה לפינת החי: אחרי כמה שבועות שבהם התמדתי בהאכלת החיות (היינו מביאים ירקות רקובים מהמכולת בעזרת חמור ועגלה, ממש כמו בסאלח שבתי, ומחלקים לחיות), קיבלתי גם אני מפתח והפכתי רשמית לאיש צוות של פינת החי. המפתח איפשר לי להיכנס לתוך הכלובים כדי לנקות אותם, ולמעשה היה זה סוג של סטטוס חברתי. אחרי ככלות הכל, כילד בגיל בית ספר יסודי שגר במושב קטן אינך זוכה להחזיק מפתח – את הבתים לא נעלו באותה תקופה – והכיף הגדול באמת היה לבוא עם המפתח המרשרש בשבת לפינת חי כשיש מבקרים ולהיכנס לכלובים בארשת פנים רצינית, נוכח מבטיהם המשתאים. אלא שבאותה שבת הגעתי עם חבר ברבע לשמונה בבוקר, לפני התפילה, כדי להאכיל את החיות, ובאזור של הציפורים והעופות נחזה לעינינו מחזה קורע לב, שעד היום מכווץ לי את הלב כשאני נזכר בו: שמונה גוזלים בני פחות משבוע התכווצו סביב אמם שמתה. היו אלה שלווים קטנים, אם אינני טועה (או עוף אחר ממשפחת הפסיונים), אמם שכבה ללא רוח חיים, אבל הם היו שם והתחממו מגופה, נכנסו תחת כנפיה, כמו היו ממאנים להאמין, או שמא כלל לא מסוגלים להבין, מה קרה. רצנו הביתה לשאול את אבא שלי אם מותר בשבת להדליק את המדגרה כדי לחמם שם את הגוזלים המיותמים. אבי השיב שכן, כדי למנוע "צער בעלי חיים" מותר לחלל שבת. חזרנו לפינת החי, אספנו בזהירות את הגוזלים האומללים מתוך כנפי אמם המתה ולקחנו אותם לתוך חדר שבו הייתה המדגרה (דמיינו מעין פגייה לחיות), האכלנו והשקנו אותם בעזרת מזרקים קטנים היישר לפיהם, ואירגנו תורנות של ילדים שישמרו עליהם. לא עזבנו אותם במשך שלושה ימים. את אמם קברנו במוצאי שבת מחוץ לפינת החי בטקס הלוויה קצר. לגוזלים עצמם נתנו שמות, וראינו בגאווה כיצד הם גדלים ומתחזקים והופכים אף להורים בעצמם. הייתה זו סאגה שנחרתה עמוק בתודעתי.

מה שאני לא מבין עד היום, ואינני אומר זאת בסרקזם, כי זו באמת נקודה שאני לא יודע להסביר לעצמי, זה איך גם באותה שבת חורפית שבאמת מסרנו נפשנו לטובת הגוזלים לא הייתה לי שום בעיה לאכול פולקע בסעודת שבת.

שבת שלום.