גבולות חופש הבידור

דילמה של קומיקאים: מה לעזאזל עושים עם בדיחות שהן נורא מצחיקות, אבל גם נורא מעליבות?

בשישי שעבר התחלתי קורס נהיגה מונעת, ובזמן הקראת השמות המורה ציין שבעבר שילם כדי לראות אותי בהופעה. השבתי שאני מוכן לשלם כדי לא לראות אותו כעת.

סתם. לא אמרתי זאת. ויתרתי על הבדיחה, כי לא הייתי בטוח שהיא במקום (מדובר אגב באדם נחמד, שמעביר את החומר בצורה מעניינת בהתחשב באמת המרה: פורמלית, הוא העונש שלנו). מאז קרה לי מה שקורה לי עם בדיחות שאני נמנע מלהשמיע מחשש שיפגעו במישהו – הן לא נותנות לי מנוח. הן כאילו מתנקמות בי שלא הוצאתי אותן לאוויר בטיימינג הנכון, ובאות לטרלל אותי מן המתים. נחזור בסוף לנהיגה המונעת, אבל היה פאנץ' נוסף שנמנעתי מלכתוב בעבר, ששב אליי בחלומותיי. היה זה מיד לאחר שנודע דבר מותו של שמעון פרס ז"ל, שהיה בעיניי נשיא מאחד יותר מהנשיא הנוכחי שאהוב ונערץ בעיקר על ידי גוש רק־לא־ביבי. כשנודע שפרס מת, חשבתי להעלות לפייסבוק תמונה שלו ולכתוב: "שמעון פרס נאבק על חייו במשך חודשים רבים, וכמו בכל שאר הקרבות בהם השתתף לאורך שנותיו גם בקרב הזה הוא הפסיד. יהי זכרו ברוך".

לא פירסמתי את הבדיחה הנפלאה הזו משום שרבים היו רואים בה זלזול במנוח, אבל אני את האמת הטהורה יודע: גם בדיחה טובה על מותו של אדם היא דרך להראות לו אהבה. 

בעונה החדשה של "קומיקאים במכונית שותים קפה", ג'רי סיינפלד נוסע עם אדי מרפי ובדרך הם רואים כמה פעמים הומלסים ברחוב. בפעם הראשונה, סיינפלד מספר למרפי על מחשבה שיש לו כשהוא רואה שני הומלסים מדברים והוא מבין שאלה לא חדשות טובות עבורם, כי למעשה אחד מהם נותן כעת עצות לשני. אתה יודע שאתה בבעיה כשהחבר שנותן לך עצות הוא הומלס. בפעם השנייה, סיינפלד מעיר שלהומלס יש הרבה חפצים, ומרפי שואל אותו אם הוא יודע את מי ההומלסים באמת שונאים. את מי, שואל סיינפלד, ומרפי עונה: את המחנאים. אלה שעושים קמפינג. אלה שיוצאים מיוזמתם לגור באוהל. אותם ההומלסים שונאים, כי הם מביטים בהם במבט של, זה משחק בשבילכם? אלה החיים שלנו!

בשאר הפרק סיינפלד ומרפי דנים בשאלה האם אפשר או אי־אפשר לספר היום בדיחות מסוג זה. גם בפרק עם ריקי ג'רוויס קורה משהו דומה, כשג'רי אומר שכל הסינים דומים והם מתלבטים אם זה דבר גזעני או קומי, והאם זה עובר או לא את הגבול. אבל מה שבאמת יפה זה שסיינפלד, ברגע נוגע ללב, אומר לאחד המרואיינים: לנו הקומיקאים אין דבר שמרגיש פוגעני. באופן עמוק, אותנו הכל מצחיק. כל הזהירות והסייגים שאנחנו לוקחים על עצמנו הם רק בגלל התגובות.

סיינפלד צודק. 

אני זוכר שמיד אחרי רצח שירה בנקי ז"ל הייתי צריך לעלות לבמה והיה לי מאוד קשה. הרצח זיעזע גם אותי עד עמקי נשמתי. הכרתי באופן מסוים גם את סביבתה הקרובה של משפחת בנקי, והעובדה שיהודי חרדי רץ בשם ה' אלוהי צבאות ולקח את חייה של הילדה הנפלאה הזו לא נתנה לי מנוח. שעתיים לאחר מכן אני כבר צריך לעמוד מול 500 איש בתיאטרון יהלום ברמת־גן, ובגלל שאני פותח את ההופעות שלי בדברים אקטואליים שקרו בחדשות, אי־אפשר להתעלם מדבר כה גדול ומרכזי. אבל מה, אפשר בכלל לצחוק על זה? אולי להגיד משהו רציני, זה הגיוני? אנשים באו לצחוק ערב אחד, החיים בארץ הזו גם ככה מורכבים, אז עכשיו ליפול עליהם? אבל באותו ערב גיליתי משהו חשוב: אפשר לצחוק על הכל אם הקהל מבין באמת איפה אתה נמצא. אתה יכול להגיד כל דבר, אם ברור שהלב שלך עם שירה בנקי. לא אצטט את מה שאמרתי, כי יש דברים שעוברים על במה אבל לא כשכותבים אותם, אבל העצב האותנטי של הקהל מהרצח התערבב בצחוק מר, והתחושה הייתה שכולנו קצת מטפלים בעצמנו באותו הרגע.

הבדיחות האפלות הטובות חושפות אגרסיות וגזענות, ובאופן עמוק דווקא על ידי כך מעבירות עליהן ביקורת. אבל מרוב שאסור היום להגיד כלום, גם בדיחות שמטרתן היא להלעיג את הבורות – נפסלות קטגורית. זה העידן שבו אנו חיים, עידן בו מצטמצם חופש הביטוי. השאלה מה יקרה אם נמשיך לצנזר בסוג של אלימות כל דעה לא תקינה? האם זה ינקה את המרחב בו אנו חיים? בארה"ב יש רבים שמאמינים שההפך הוא הנכון. את העובדה שמכל אזרחי ארה"ב נבחר לנשיא דווקא אדם שקרן, נלעג ומיזוגין, הם מייחסים לזעם שהצטבר אצל ציבור גדול שחש מושתק, וטראמפ הייתה דרכו לנקום ולעשות דווקא. האם ניצחונו של טראמפ היה מפתיע? "כשאתה חוסם כל חולק, משתיק דוברים באוניברסיטאות ואין לך חברים עם השקפות שונות, לא פלא שתוצאות הבחירות ייפלו עליך כרעם ביום בהיר", צייץ איש תקשורת אמריקאי לאחר הבחירות. או כמו שניסח זאת העיתונאי ג'ונתן פיי: אם אתה אומר לאנשים לשתוק הם אולי ישתקו, אבל את הדעה שלהם הם לא ישנו. בדיוק להפך.

לפני כמה שנים היה פיגוע ירי בעת הקרנת בכורה של סרט הוליוודי. כשעה לאחר הירי, בזמן שהחדשות החלו לסכם את התקרית, צייץ סטנדאפיסט אמריקאי: "בנושא אחר, מישהו יכול להגיד איך הסרט?"

פוגעני? כך סברו רבים שדרשו ממנו להסיר את הציוץ, אבל בעיניי זה בעיקר חושף את האמת העגומה והבלתי נמנעת על החיים שמיד שבים למסלולם.

חזרה לנהיגה מונעת איתה התחלנו: יש המון בדיחות על כך שנשים לא יודעות לנהוג (חלקן לא רעות בכלל), ואינני יודע על איזו אמת הן מבוססות, אם בכלל. אבל אני יודע שבקורס נהיגה מונעת, שזה מקום מפגש לנהגים שלא נהגו כשורה – יש רוב מוחלט לגברים. שבת שלום.