תראו מי שמתברבר

חנוך דאום צריך להגיע מנקודה A לנקודה B. לאן יגיע בסוף? (תשובה: ללוויה שממש לא קשורה אליו)

תצטרכו להאמין לי שזה דבר קשה מאוד לאנשים כמוני, שסובלים מחוש התמצאות מזעזע, להסביר עד כמה הם לא יודעים לנווט. איכשהו, תמיד נראה שאנחנו מגזימים, תמיד אנחנו מפתיעים את בן או בת שיחנו בחוסר האונים שלנו. "אבל אתה כל יום שם, מה זאת אומרת התברברת בדרך", או "לא הבנתי איך הווייז בילבל אותך, מה זה בכלל אומר?" וכמובן הקלאסיקה: "מה זאת אומרת אם יש מה לעשות ביבנה? היית אמור לנסוע לאשדוד, לא?"

לפני כמה שנים קבעתי עם אמא שלי בתחנה המרכזית בירושלים, ולהווי ידוע כי אנשים שלא מתמצאים במרחב לא יודעים גם לקבוע כמו שצריך, אוקיי? הרי מה זו "תחנה מרכזית"? זה מקום גדול עם פתחים רבים. אבל אני ואמא שלי לא חשבנו על זה. קבענו שם, "בתחנה המרכזית". הייתי צריך לאסוף אותה עם הרכב, ולהלן בעיה נוספת עליה לא חשבנו: עם רכב אתה לא ממש מגיע לתחנה המרכזית, אלא רק למקום הסמוך, ומתברר שגם עליו צריך לסכם מראש. אגב, הנה עוד תכונה כאוטית של אנשים מהסוג שלנו: אנחנו מבינים שאנחנו נתקלים בבעיות רק ברגע שהן קורות. לא לפני.

מפה לשם, הגעתי עם האוטו למקום הסמוך לתחנה המרכזית, אמא שלי הייתה שם במתחם והתחלנו לנהל שיחות טלפון בשביל להבין איפה כל אחד. איך חוברים. בשלב הזה התגלתה עוד בעיה של אנשים כמונו (הבנתם נכון. יש לנו הרבה בעיות): חוסר יכולת מוחלט להסביר איפה הם ואיך אפשר להגיע אליהם. הכל נורא כאוטי מבחינתנו תמיד: יש פה רמזור! זה ליד אנג׳ל, אה לא, זה מול המשרדים! את רואה משרדים? אלה משרדים או בתים בעצם? יש פה תחנה, את בתוך התחנה? זו תחנה? זו את עם המעיל החום? אה זה חייל, רגע.

רבע שעה של שיחות קטועות לא עזרו והחלטתי לצאת מהרכב ולבוא אליה. "תישארי איפה שאת", ביקשתי. אבל איפה את, בעצם? בשלב הזה התחלנו רגלית לחפש אחד את השני: אני נכנסתי, היא יצאה; אני יצאתי, היא נכנסה; עוד רבע שעה עברה ("אני עם הפנים לכניסה לעיר, כלומר עם הגב לשוק, מימין יש פלאפל. את רואה? אולי אקנה פלאפל?"), היינו באמת מותשים, זה הרי משהו שאנשים אחרים עושים בקלות, והנה אנחנו מסתובבים כמו מומיות באפיסת כוחות ופשוט לא מצליחים לחבור זה לזו.

אבל ברגע הזה קרה דבר מדהים: תוך כדי שאני מסביר לאמא שלי מתחת לאיזה בניין אני, והיא מסבירה שהיא מתקדמת לכיוון התחנה שמקודם אמרתי שאני רואה, ממש בשעה שהשיחה שלנו בעיצומה, נתקענו אחד בשני. פיזית. נסו להבין את הרגע המדהים: חוסר היכולת שלנו להסביר אחד לשני איפה כל אחד מאיתנו היה כל כך מובהק שעד שלא נתקענו פיזית זה בזו, מאחר שהיינו שקועים בשיחה, לא הבנו כמה אנחנו קרובים. וזה היה ברור לגמרי שאם לא היינו נתקעים פיזית ממש זה בזה, לא היינו נפגשים לעולם. מספיק היו כמה סנטימטרים ימינה או שמאלה כדי שנחלוף אחד ליד השני שוב ושוב, כמו שני קווים מקבילים, עד עצם היום הזה.

אחרי שאספתי את אמא שלי והבאתי אותה ליעדה, נקלעתי ללוויה שהתרחשה בסנהדריה בירושלים. לא הכרתי את הנפטר, אבל מאחר שהכביש נסגר עמדתי עם האנשים שהסתופפו סביב בית הלוויות וניסיתי להבין מי מת (כאשר אתה לא יודע לנווט, אם במקרה הגעת למקום מסוים, גם אם זה לא היה מתוכנן, אתה נוטה להישאר שם קצת, שהרי למקומות אחרים שתרצה לא באמת תצליח להגיע לעולם). זה דבר מוזר להיות בלוויה שאינך מכיר בה איש, וזו הזדמנות להביט מהצד ללא מעורבות רגשית בנעשה. והדבר שהבנתי באותה לוויה הוא קצת לא פוליטיקלי־קורקט וכל זה, אבל בואו, אתם רוצים לשמוע עליו: יש קשר בין הופעת סטנד־אפ להספד. יש הרבה במשותף בין האדם שעולה לבמה כדי להצחיק, לבין זה שעולה כדי לגרום לכם לבכות. שמתי לב לזה כשראיתי שהמספיד, אותו לא הכרתי, החל לדבר והקהל היה שקט. שקט מדי. ושמתי לב שהמספיד נלחץ. קצת הזיע. הבנתי פתאום שהוא חווה את מה שקומיקאי חווה כשהקהל שותק. הדומייה הזאת שמפחידה כל מי שמתעסק בהומור. פתאום הבנתי שגם הפוך זה עובד: אתה לא יכול לעמוד מול קהל בלוויה ולדבר בלי שאף אחד בוכה. ומה שהיה יפה זה ששמתי לב שהמספיד משתמש בטכניקה שמוכרת גם בסטנד־אפ, כלומר בנגטיב שלה. לפעמים בהופעה מול חברה מסוימת אתה אומר משהו למנכ"ל ושם לב שכולם צוחקים, אז בכל פעם שאתה צריך להרים, אתה חוזר אליו לרגע עם הערה נוספת. יש לך באנקר, ואתה משתמש בו מעת לעת. המספיד ההוא דיבר על חסדים שהנפטר עשה עם אחד מילדיו שהיה מוגבל או משהו והקהל הגיב בקצת בכי, אז המספיד הבין שהוא עלה פה על איזה גל והתיישב על הנקודה הזאת וגם חזר אליה כל פעם שהרגיש שהקהל לא איתו ("כמה חסדים הוא עשה, איזה איש יקר").

וכמו שבהופעת סטנד־אפ יש קהל טוב ויש הופעות שהאתגר בהם גדול יותר, גם למספידים יש חוויה דומה: לבוא ללוויה של איזה צעיר שמת במפתיע זה קל. זה באנקר. הקהל בא בוכה מהבית. הוא בא כדי לבכות. אבל לבוא ולהוציא בכי מקהל שנפרד מישיש דמנטי שנפטר בגיל 103, פה צריך להיות הקטורזה של עולם הלוויות. שבת שלום.