תג ממיר

חמש הערות פוליטיות על ישראל, יולי 2019

רפי פרץ. מה שהעציב אותי בדיבור הנגוע של הרב פרץ על טיפולי ההמרה, זו ההבנה שיש לחלקים לא קטנים במגזר שממנו אני מגיע לעשות דרך ארוכה כדי להבין את מה שהעולם הליברלי כבר הבין מזמן, וכדי לקבל באהבה כל אדם. לא חשתי זעם על פרץ, משום שאני מכיר לצערי רבים כמותו ואני יודע שהזעם שלי לא ישנה את עמדתם. הזעם אינו תוכנית עבודה. "תינוקות שנשבו" קוראים לזה בעגה ההלכתית; ומה יש לכעוס על תינוקות שנשבו? רפי פרץ הוא חלק מקבוצת אנשים טובים שנתקעו שלושים שנה מאחור, והדרך שלי להזיז אותם קדימה איננה לצעוק עליהם, אלא לנסות להידבר איתם. להסביר להם. לקרב אותם קמעה־קמעה להבנות שעבור חלקכם הן מובנות מאליהן.

אופטימיות. תמיד תהיה קבוצה חרד"לית שתתעקש להפיץ חושך, אבל הדור החדש שגדל בציונות הדתית כבר לא אוחז בהשקפה של הוריו ושל רבניו. חלקו יותר מעודכן וחלקו פחות, אבל כשם שהסמארטפונים חוצצים בין חרדים רבים לרבניהם, כך היחס לסוגיה הלהט"בית חוצץ בין צעירי המגזר שגדלים לעולם ליברלי ומכיל, לבין רבניהם שחלקם תקועים בצד האפל של הסבנטיז. ההבנה שחביב אדם, כל אדם, שנברא בצלם, סופה לחלחל; ועַם הנצח, הוא הרי לא מפחד מדרך ארוכה. איך אני יודע? כי אפילו הרב רפי פרץ, בראיון ההוא, אמר דברים שרב חרד"לי לא היה אומר לפני עשור. הוא אמר שימשיך את התקציב באיגי ושתלמיד שלא ירצה המרה לא יציע לו זאת ויחבק אותו, ועוד כמה אמירות, שאמנם אין בהן כדי למחוק את החרפה שבדבריו האחרים, אבל יש בהם חידוש מבחינת מה שאומר היום רב אורתודוקסי בישראל, שלא היה מעלה בדעתו לומר בעבר. 

ליברמן. זה הזמן להודות שוב לאיווט ליברמן שמנע בגופו ממש ממשלה שהייתה נשלטת לחלוטין על ידי ליצמן והפלג החרד"לי. קואליציית ימין צרה ביותר, שסמוטריץ' הוא הקול הדומיננטי שלה, ופרץ בתפקיד הממתן. ולא הייתה סיבה לליברמן לא ללכת על זה. את תפקיד שר הביטחון הוא כבר קיבל. למעשה, כל תפקיד שהיה מבקש למי מאנשיו, היה מועבר לו אחר כבוד. אבל ליברמן כנראה הבין שהקואליציה הזו מוגזמת אפילו עבורו, שאפשר להיות ימני גם בלי להיות בעד כפייה דתית ונגד להט"בים – והוא סובב את ההגה. עכשיו, תבינו: הקואליציה הצרה הזו, לו הייתה מוקמת, הייתה מחזיקה ארבע שנים והייתה מחוקקת חוקי חסינות שאולי היו מאפשרים גם לדרעי וביטן לחמוק מדין, והיא הייתה גורמת לכמעט חצי מהעם הזה להרגיש שהמקום הזה כבר אינו שלהם. אני מכיר בחולשות של ליברמן ובבעיות שיש לו; אבל את העובדה שהוא היחיד שחסם בגופו את האפשרות שסמוטריץ' ינהל את המדינה, איש לא ייקח לו.

אבל לא רק מעשי העבר גורמים לי ללמד עליו זכות. גם האמירה המשמעותית שלו כעת, שיתעקש על כך שתוקם ממשלת אחדות שתשלב בהנהגת המדינה את הליכוד ואת כחול־לבן, היא האמירה הבוגרת והאחראית ביותר שנשמעת כיום בשיח הציבורי.

גנץ. אחת הטענות הקשות שמשמיעים כלפי גנץ היא שהוא מנומנם, שהוא לא נלחם, שלא רואים ושומעים אותו. מי שמעלה את הטענות הללו הם בעיקר אנשי תקשורת בטוויטר, אנשי שמאל שבעצם מאוכזבים מכך שאף אחד לא תוקע לנתניהו מספיק. הם היו רוצים לראות את גנץ עולב בביבי, מבזה אותו ומגדף אותו. לכן הם משבחים כל הזמן את אהוד ברק, שמדבר על כך שצריך "לתת מהלומות" וכל השיט הזה. הבעיה היא שאותם אנשי תקשורת מכשילים את המחנה שלהם. פוגעים בסיכוי של השמאל לנצח. כי האמת היא שהאנשים שנוקטים את האלימות המילולית הזו עושים רעש בטוויטר, אבל הישראלים בהמוניהם לא אוהבים את זה. אלדד יניב, שהוא בלי ספק מחלוצי הז'אנר האגרסיבי (באופן מוזר אני די מחבב את הבחור), ניסה כבר שלוש או ארבע פעמים להיכנס לכנסת בדרך הזו, אבל התפוקה שהשיג היא בעיקר פאנלים בתוכניות בוקר. אהוד ברק מטרטר שלוש שנים בזעם מתגבר, והוא עומד היום על גבול אחוז החסימה. גנץ, לעומת זאת, הביא מעל מיליון ישראלים להצביע לו בגלל הביקורת העניינית. בגלל חוש המידה. בגלל הממלכתיות. אבל בבחירה בין ניצחון בקלפי לקתרזיס רגעי, יש אנשי תקשורת שמעדיפים את הקתרזיס. אז העניין פשוט: אם גנץ רוצה בוחרים, הוא ימשיך בקו הממלכתי שלו. בלי לבזות את יריביו. בלי לעלוב בהם. אם נפשו חפצה במחמאות משלושה עיתונאים בטוויטר, שיזרוק בוץ. זה לא יביא שלטון, אבל יביא לייקים. 

ועוד מילה לסיום על סתירות ומציאות מורכבת. כשאני מדבר עם חברים ועמיתים בשבחו של ליברמן, טוענים כלפיי כל מיני טענות בעלות משקל, ואני עונה בטענות בעלות משקל. הטענות שלי לא מבטלות את הטענות שלהם ולהפך. איך זה ייתכן? בפשטות, כי אלה החיים. הם מורכבים ומלאי סתירות.

יש סיפור על רב שתמיד השכין שלום. באה אליו אישה, שרבה עם בעלה וקיטרה עליו. אמר לה הרב: "את צודקת". בא בעלה וקיטר על אשתו. אמר לו הרב: "אתה צודק". שאל אותו השמָש: "כבוד הרב, באה האישה, אמרה שבעלה אשם ואמרת שהיא צודקת. כשבא בעלה ואמר שהיא אשמה, אמרת גם לו שהוא צודק. זה לא הגיוני". ענה לו הרב: "יודע מה? גם אתה צודק".