מרק אדישים

כן בחירות שלישיות או לא סורי, פוליטיקאים יקרים: הפעם איבדתי עניין. וזה לא אני, זה אתם

צפיתי לאחרונה בכל פרקי "המתחזים" של חיים אתגר, והחלטתי לא להאמין גם לפוליטיקאים יותר. אבל לפני כן, קרה לי משהו מוזר: הפסיק להיות לי אכפת אם יהיו בחירות. לפני כמה חודשים יכולתי להישבע לכם שבחירות שניות ברצף הן אסון לחברה הישראלית ולמקום שאנחנו גרים בו. שקלתי אפילו ליזום מחאה ציבורית. והנה עכשיו, אולי הולכות להיות בחירות שלישיות, ואני אפילו לא מתרגז. אדרבה: אולי זו תהפוך להיות שגרה כזאת של חיינו, בחירות כל רבעון. כמו איזה מפקד אוכלוסין חמוד כזה. אגב, פקיד בכיר אמר לי שבחירות לא באמת עולות למשק מיליארדים ואלה הגזמות. הייתי מצטט מדבריו אבל היו לו כל מיני הסברים מעמיקים, אז נרדמתי.

אז שיהיו בחירות, למי אכפת? שהמנדט יהיה אצל גנץ או יחזור לביבי או שישאלו את המנדט עצמו אצל מי הוא רוצה להיות. מבחינתי אפשרי גם ששניהם ישמרו עליו במשמורת, כמו הורים גרושים, יחלקו ביניהם את הימים. איבדתי עניין בתהליך. 

כמה לא אכפת לי מעוד בחירות? מצאתי את עצמי בשבוע שעבר בשיחת סלון שבה ניסו לנתח את הסיכויים של גנץ להרכיב קואליציה, וכשפנו אליי לשאול מה דעתי, אמרתי את האמת: אני חושב כעת רק על הסוכרזית שבתה שלי. מה הבעיה איתה, הם שאלו. אז הסברתי: הסוכרזית הזו לא מתפוגגת. לא מתפרקת. לא מתפוררת. הביטו בה, היא בתחתית התה הרותח, מכונסת בעצמה. שלמה. מה הקטע? למה זה קורה? מעת לעת יש כאלה סוכרזיות שאני קונה והן מתנהגות ככה, ואני משתגע: אתן באמת לא מבינות את התפקיד שלכן? ייצרו אתכן, אימנו אתכן וגידלו אתכן בדיוק בשביל הרגע הזה שאני משליך אתכן לתה שלי. זה המאני טיים שלכן עכשיו. מה אתן מתפנקות שם? זה מרד? קיבלתן החלטה להישאר מאוחדות ולא משנה מה יקרה? לא בא לכן להמתיק את המשקה, זה העניין? ואם לא תתפוררו, אז מה לדעתכן יקרה, אתן חושבות שאחזיר אתכן למפעל? לבנות המשפחה? הן כבר לא שם אהבלות, ואתן יודעות למה? כי הן התפוררו בכוס תה של מישהו, כמו שמצפים מהן! 

תקשיבו, אני לא אדם יעיל או פעלתן במיוחד, אבל אם התפקיד היחיד שלי בעולם היה להתפורר בכוס תה של מישהו, וואלה הייתי עושה את זה. ואני יודע שאני אמור לכעוס על כך שאין ממשלה, אבל משום מה, הפוליטיקה התישה אותי וחזרתי להתרגזויות מהעבר. אז זה לא רק הסוכרזית. יש גם את המחקים האלה למשל, שבמקום למחוק משאירים סימן על הדף. קניתי לבן שלי אחד כזה עכשיו. איזו הונאה: אתה אמור למחוק את מה שנכתב על הדף, לא לצבוע מעליו בצבע מחק האפור שלך. אתם מבינים, מה אכפת לי מגנץ וביבי, אם כל פעם שאני מוציא אוזניות מהמגירה אני צריך עשרים דקות לפרום אותן, להתיר אותן ולנסות להחזיר אותן לכשירות במקום גוש החוטים שהן כרגע? 

אז המנדט אצל גנץ ואני בכלל בנטפליקס, ומה שיותר עצוב זה שרוב הזמן הפנוי שלי בחיים הולך על צפייה בטריילרים שיש לנטפליקס להציע. אלה הם חיי: אני עובר טריילר אחר טריילר, לא מצליח להחליט מה כדאי לראות, עובר מפרומו לסדרה לפרומו לסרט, רואה את הדקה הזו של התקציר, וממשיך הלאה. חיי מורכבים רק מטריילרים. הרי בימינו להתמסר למשהו לשעה ורבע זו החלטה דרמטית, זה לא כמו המנדט שעובר ככה מצד לצד. אז בגלל שאני לא מצליח להחליט באיזה סרט לצפות בשעה וחצי הפנויות שלי אני ארבע שעות רואה טריילרים עד שבסוף אני חוזר לבינג' האהוב עליי: "המתחזים".   

תחזיקו ראש כי הדברים יתכנסו בסוף: החורף הגיע, ואחרי פגרת חגים קצרה חזרתי להופיע בכל מיני אולמות בארץ, כדי לגלות את מה שידעתי בתוכי כל הזמן – שרוב הישראלים ממש סבבה עם החיים פה. חלק בעד ביבי וחלק נגדו, אבל רובם, אלה שאינם בטוויטר, לא נותנים למשבר הפוליטי להרוס להם את החיים. הם באים, אוכלים וצוחקים. והמנדט? מצידם שיחזור גם לבריטים. מרגיז שיהיו עוד בחירות? אולי, אבל בקטנה. זה מעצבן כמו שמעצבן לנסות לפתוח סלוטייפ ובמשך שלוש דקות למזמז אותו כדי למצוא את הקצה. זה מעצבן כמו שמעצבן להיכנס לחדר במלון, ללחוץ על המתג שאמור להדליק את האור בשירותים ולראות שהארת את כל המסדרון. זה מעצבן ללכת לבחירות שלישיות, אבל גם מעצבן אותי שאפרת חייבת בבוקר להסביר לי כמה גרוע היא ישנה בלילה. מבינים? אלה החיים, לא הכל מאה, אבל זה בקטנה כזה. 

המשבר הפוליטי הפך מבחינתי מדרמה לאיזו טרדה קטנה כזו ולא רצינית. אני לא מוכן לראות פה דרמה גדולה, ואגיד לכם למה: בגלל "המתחזים". הבנתי שלא אחת, יותר משאני המום מהנוכלים, אני המום מאלה שעבדו עליהם. כמה נאיביים אנחנו לפעמים. כמה אנחנו רוצים להאמין לסיפורים שמספרים לנו. כמה גרועה האינטואיציה של אנשים טובים. באיזה קטע אודטה, שפתחה את הז'אנר, מתחתנת עם אדם שאומר לה שהוא אסטרונאוט מהמוסד או משהו כזה? יש לה תוכנית טיפים, אבל איש לא נתן לה טיפ קטן, לעשות גוגל על האיש שחי איתה בבית? ואני לא אומר זאת כביקורת על אלה שעבדו עליהם, אלא כתובנה מבהילה על כמה קל כנראה לעבוד על כולנו וכמה פשוט לספר לנו סיפורים מקושקשים אם זה מה שאנחנו רוצים לשמוע. ומסיבה זו צריך להיזהר ולא להאמין לסיפורי שווא של המתחזים הגדולים ביותר של התקופה הזו, הפוליטיקאים, שעושים חישובים אישיים ומספרים לנו שהם דואגים למדינה.

אני לא מאמין לכם, לא מימין ולא משמאל, שחייבים ללכת לבחירות. אבל באופן מוזר זה כבר הפסיק להפריע לי. תעשו מה שאתם רוצים. לי חשוב רק דבר אחד: שהסוכרזית ששמתי בתה תתפורר. שבת שלום.