זה כל הקוסמוי

בכניסה לבית הישראלי בקופנגן יש שלט מתוק שכתוב בו: "ברוכים הבאים לבית הישראלי. אנחנו אוהבים אתכם כמו שאתם״.

זו הפעם הראשונה שלי בתאילנד, ומעבר ליופי הבלתי נתפס שעיניי גומעות פה, יש משהו שחשוב לי לכתוב. אם תרצו, מסר שחשוב לי להעביר. כי יש לנו הרי נטייה להוציא שם רע לעצמנו ולמטייל הישראלי. להשחיר את פניו של הישראלי בחו"ל. ואני יודע שיש מקרים קשים של ונדליזם ובעיות נוספות, אבל אני קובע כי אלה מקרים בשוליים. המסה הקריטית של הישראלים שאתה פוגש בעולם הם מקסימים כל כך, ורוצים לעזור. וכן, הם גם מחפשים להיות ביחד. אני יודע שיש אליטה פלצנית שמחפשת לנסוע רק למקומות ויעדים בלי ישראלים, אבל וואלה, אני אוהב מאוד לפגוש ישראלים בחו״ל. מדוע? משום שבשונה מלא מעט תיירים אחרים, הישראלים תמיד שמחים ותמיד מרימים. חוף בקוסומי שהם נמצאים בו, נהפך ברגע למלא חיים, לעומת חוף שבו אתה פוגש תיירים מאירופה הקפואה, שם נוצרים אנשים מנומסים שמסתובבים באיזו דממה שגורמת לך לחשוב על שנ"צ במקרה הטוב, ועל מוות בייסורים במקרה הפחות טוב. איי תאילנד מלאים צעירים וצעירות מישראל, חבר'ה מתוקים שסיימו לשרת את המדינה בצבא, תרמילאים שרבים מהם היו עד לפני דקה שלוש שנים בגולני וגבעתי ושריון. הם מסתובבים כאן יפים ושזופים ומאירי עיניים, וכשאני יושב בבר בהאדרין על כרית שמונחת על הרצפה ורואה אותם, אני חושב לעצמי: הישראלי המכוער? החבר'ה האלה הם האנשים הכי מתוקים בעולם.

אז אני כותב שורות אלה בתאילנד היפה בזמן שהדאגות היחידות שהיו לי בשבוע האחרון הן איפה לראות את השקיעה – ב"אמסטרדם בר" או ב"בר 360" – ואיזה שייק להזמין (הם מכינים פה שייק קוקוס ומביאים לך אותו בתוך הקוקוס עצמו. כנראה מתתי והתעוררתי בגן עדן). אבל יש בכל זאת דבר קטן ששמתי לב אליו במהלך החופשה, הבחנה שתעשיר את חייכם: אתה יודע שהפכת להיות אבא שלך, כשאתה מתחיל לגרד את הגב בפינות של קירות. זה הרגע שבו אתה מבין שאתה איש מבוגר באמת: כאשר כל זיז בכל ריזורט או פרגולה מקומית מחרמן אותי וכמו קורא לי לבוא ולחכך בו את גבי. כנער, הנשים בים תפסו את תשומת ליבי, אבל היום אני מוצא עצמי מחפש מקומות שבהם אוכל לגרד את הגב. המוות הקרב, קווים לדמותו.

ובכל זאת, מילה אקטואלית מהאיים היפים שבהם אני נצלה כרגע להנאתי, כי הייתי פה גם ביום שבו התפרסמו המלצות היועץ, ושוחחתי עם ישראלים רבים. ואני רוצה לומר משהו לאחיי מימין ומשמאל:

לאחיי השמאלנים שנפשם משתוקקת לראות את נתניהו מודח בבחירות, אומר זאת: אתם קרובים למטרה. באמת. מפלגת כחול לבן היא מפלגה מרשימה ופטריוטית, יש בה שלושה רמטכ"לים שקשה להדביק להם מופקרות ביטחונית, ומנגד ניצב מועמד שמסובך בחקירות לאחר שהמאיס עצמו על הרבה מאוד ישראלים. אז יש מצב שהרגע שבו תנצחו את נתניהו קרוב, אולי קרוב מאי פעם. לכן עליכם לדעת שהסיכוי היחיד של ביבי בכל זאת לנצח הוא אתם. אם תגלו חוסר איפוק בישורת האחרונה; אם תתנשאו כעת על מצביעי הליכוד; אם תסבירו להם שההצבעה שלהם בכל השנים שהלכו עם הליכוד הייתה מגוחכת ושמשחקים להם בראש; אם תלכו לביבי על הראש חזק מדי ותתארו את החיים בישראל כבלתי נסבלים (זה לא נכון. יש בעיות, אבל טוב כאן); ואם תיעזרו באופן בוטה מדי בכלי התקשורת ובשניים־שלושה גרבוזים – אם כל אלה או חלק מהם יקרה, ביבי שוב יצליח לכנס סביבו את המחנה ברגע האחרון.

ולאחיי הימניים, אלה שמאמינים שישראל משגשגת בעשור האחרון, אנשים טובים שחוששים באופן לגיטימי מהפקדת המדינה המסובכת שלנו בידי אדם שעוד לא עשה אף צעד במערכת הפוליטית, אני רוצה לומר רק דבר אחד: לא אלמן ישראל. גם אני כמוכם חושב שלנתניהו יש יכולות אדירות (לצד חולשות מבחילות), אבל חשוב שנזכיר לעצמנו שהמדינה הזו הייתה לפניו ותהיה אחריו, ונצח ישראל לא ישקר. במוקדם או במאוחר יבוא מישהו במקומו.

אני גם מציע לכם, דווקא בגלל שאתם חושדים (במקרים רבים בצדק) בפרשנות התקשורתית, לקרוא בעצמכם את כתב החשדות נגד ביבי. הוא לא ארוך. אני קראתי אותו על ערסל בקופנגן. לידי היה בחור ישראלי, עובד מדינה. אדם ימני שהצביע בעבר לליכוד. הוא קול צף כרגע. יש אפשרות שיצביע לימין החדש, אולי לכחלון ואולי לכחול לבן. "עזוב את הדייקנות המשפטית של התיקים, את הראיות ואת כל הסיפור הזה", הוא אומר לי. "קח רק את האירוע, לאו דווקא החמור ביותר בכתב החשדות, שבו נטען כי מילצ׳ן הגיע לבית ראש הממשלה של מדינת היהודים והשאיר לו שם סיגרים ויינות. עכשיו חנוך", הוא אומר לי, "כשאני קיבלתי עציץ ממישהו שהיה לי איתו מפגש במסגרת העבודה, הלכתי לשאול מה לעשות איתו. לא רציתי להחזיר את העציץ לבעליו כדי לא לביישו, אבל היה ברור לי שאני לא לוקח את העציץ הביתה. לאחר ששאלתי ובעצה עם היועץ המשפטי של המחלקה, שמנו את העציץ במשרדים שמולם עבדתי. ואני יודע, יש חזקת חפות ואין סיבה להאיץ את התהליך. אבל אתה מבין, חנוך, מה יכול לקרות פה אם למי שעומד בראש המדינה הזו, אדם שאני כל כך מחזיק מהיכולות שלו ומסכים עם דעותיו המדיניות – יסלחו על משלוחי מתנות כה רבים? ועזוב את השאלה כן או לא ביבי. אני מכבד גם את מי שיגיד שהוא מוכן להכיל חוסר יושר כדי לקבל מנהיג שמסוגל לעמוד לבד מול מבקשי רעתנו. אני לא מסכים איתו אבל לא מזלזל בעמדתו ולא רואה בו חלק מעדר, כמו שמקובל לעיתים בשמאל לעשות. אבל על העובדות הרי כמעט אין מחלוקת. אז למען השם, אם לפחות היה נתניהו עומד ומכה על חטא ואומר שלא היה צריך לקחת מתנות רבות כל כך ממילצ'ן ופאקר, לו היה עומד בענווה ואומר שלא יעשה זאת בעתיד, זה היה כל כך חשוב לי ולחבריי המשרתים את המדינה ועוסקים בצורכי הציבור. אבל במקום זה הוא הולך עם ה'לא היה ולא יהיה כלום' שלו ומאשים עובדי מדינה שהוא מינה ברדיפה פוליטית, וכאיש ימין שעובד כל חייו בשליחות המדינה בגאווה גדולה, כמי שליל בחירות 96' היה אחד המאושרים בחייו, אני רואה את זה ונהיה עצוב כל כך. עצוב באמת״.

ובערב, בשחייה הלילית, אמרתי לאפרת דבר מה שהתברר לי שהופיע לראשונה ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה": דווקא ברגעים יפים כאלה, אמרתי לה, אני מצטער שלא שמעתי בקול סבא שלי. אפרת שאלה מה סבא שלי אמר. לא יודע, השבתי, אני מסביר לך שלא הקשבתי לו.

שבת שלום.