משחקי הכיס

1. בגלל שבוטלה לנו נסיעה לחופים טרופיים שתיכננו בקפידה לכבוד ימי ההולדת של אפרת ושלי, החלטנו להתפנק במלון נחשב, ולא משנה הכסף. ביררנו בקרב מביני דבר וקיבלנו כמה שמות, אחד מהם היה מלון בראשית במצפה־רמון (כדי למנוע לזות שפתיים אציין ששילמתי כאחד האדם). המלון עצמו לא איכזב: המכתש אדיר ביופיו, האיילים שמסתובבים במתחם מרחיבי לב ואפילו מצאתי עם מי לשחק טניס. הבעיה הייתה אישית. גיליתי שאני תחת מתקפה נוירוטית מטורללת. בגלל שבאנו למקום שאמרו לי שהוא "נחשב", לא הצלחתי ליהנות. כל דבר היה נראה לי רגיל מדי, או כמו ששאלתי את אפרת לאחר הצ'ק־אין: "אשכרה לוקחים אותנו מהלובי לחדר עם רכב טוק־טוק קטן כזה? כלום אין פה עבדים שיישאו אותנו על אפיריון?" 

2. אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי: כאשר נכנסתי למיטה החלטתי שהמיטה בבית יותר נוחה. לזכות המלון ייאמר שלפני שנה החלפנו את המיטה שעליה ישנו כ־20 שנה ובאמת הלכנו על הטוב ביותר. קנינו מיטה ומזרן כמו שראינו במלון של טראמפ בקליבלנד לפני כמה שנים. זה היה עוד בטרם הוא נבחר לנשיא, ואני זוכר שקמתי שם בבוקר ואמרתי לעצמי: אדם שבמלון שלו אפשר לישון עד כדי כך בנוח, זה האדם שיעשה את אמריקה גדולה שוב. מי שמבין שמזרן צריך להיות כל כך רחב וחזק הוא האיש לנהל את המעצמה הגדולה בעולם. אז כעת אני במלון שנחשב אחד הטובים בישראל, אבל אני מבואס מהתחת כי המיטה בבית שלי יותר נוחה. אפרת אומרת לי שזו סיבה לשמוח. אם המזרן בבית יותר נוח, זו הוכחה שאכן קנינו את המזרן הכי נוח שיש ועליי להיות מרוצה, שכן עדיף לו לאדם ליהנות כל חייו בביתו מאשר כמה ימים במלון. אלא שאז הלכתי למקלחת ומה גיליתי? זרם מים מד־הים. ה' ישמור ויציל, איזה זרם. חי נפשי שמעולם לא ראיתי עוצמה כזו יוצאת מדוש בישראל. מפלי מים חיים מזנקים עליי מגג המקלחת, מרעננים את לשד עצמותיי ואני מרגיש שאני בניאגרה פולס. המים ניתזים כלבה רותחת, הזרם עצום כעמוד האש. היינו כחולמים. יצאתי מהמקלחת שפוף. אפרת שאלה מה קרה. הזרם במקלחת אדיר, השבתי. פשוט לא ייאמן עד כמה. אז למה אתה מבואס, היא שאלה. כי אנחנו פה שני לילות, אבל בבית אני חי כל הזמן. ובצדק הסברת לי, שהבית חשוב יותר ואני פתאום מבין עד כמה אני לא נהנה מהמקלחות בבית. 

3. בנקודה הזאת נכנסתי לטראנס של רחמים עצמיים: תגידי לי, אפרת, לא מגיע לי להתקלח כמו שצריך? אני לא אזרח טוב? אני לא איש משפחה סביר? למה לא מגיע לי זרם ראוי במקלחת? ישבתי שפוף על המיטה הפחות נוחה מזו שיש לי בבית, ובהיתי בנוף המדברי בעצב. חיי חולפים עם מקלחות בינוניות, מילמלתי. אני מכלה פה את שנותיי בלי הזרם לו אני ראוי. איזה ייאוש. 

4. הדרמה הנוירוטית נמשכה: כדי להוסיף ארוחת ערב היינו צריכים לשלם 300 שקל לבן אדם. ובאמת הכל בסדר ואני מרוויח ממש יפה אבל יש לנו בעיה: איך אגדיר אותה בעדינות ובמרומז? אפרת קמצנית! כדי שתבינו את מצבי קלטו את הסיטואציה הבאה: אני חוזר מנהריה אחרי הופעה. אני ברכב, מצב רוחי מרומם. 400 איש היו באולם, שימחתי את ליבם וגם התפרנסתי, ברוך ה'. לפתע אפרת מתקשרת. ראשית היא מזכירה לי לא לעצור ביֵלוֹ כדי לקנות שתייה, כי יש בבית. היא כל כך סובלת מזה שאני קונה בתחנות הדלק דברים ביוקר, שהיא פשוט מקדימה אותי וקונה הכל בכל מיני רשתות של חרדים בירושלים. למוכרים בתחנת דלק בכביש המנהרות היא אף פנתה אישית בבקשה לא למכור לי דברים מסוימים (גיליתי זאת כשנכנסתי פעם וקלטתי שהמוכרים מביטים בי כעל נרקומן שבא לבקש כמה שקלים כדי להגיע לבאר־שבע). הדבר השני שהיא אמרה זה שכנראה נחליף לי את הרכב למשהו יותר פשוט, עניין של מדרגות מס שהיא חישבה עם רואה החשבון של החברה שנושאת את שמי, אבל היא זו שמנהלת: יש לי חברה ואפרת היא היו"ר והמנכ"ל שלה, כלומר היא מופיעה ברשומות והיא זו שחותמת על הצ'קים. אם היא תחליט לזרוק אותי אמצא עצמי חסר כל, שוכב באיזו תעלה בכביש 6.

ואני בדרך מנהריה, אוקיי? לפני חצי שעה הייתי על במה בתחושת אופוריה, וכעת אני בדד באוטו, צמא אך מבין שאסור לי לקנות שתייה, ואפרת מבשרת לי שאני עומד לקבל רכב גרוע במקום זה שיש לי כעת, בגלל איזו מדרגת מס. תגידי, שאלתי אותה: זה לא דבר שמקובל לעשות עם העובדים בשיחה פנים אל פנים? כל ההרעת תנאים הזאת, זה חייב לקרות באכזריות כזו עכשיו, כשאני בדרך מנהריה? 

חזרה לארוחה. אפרת מתוחכמת. היא לא אומרת לי שזה יקר מדי כי היא יודעת שאתמרד ואגיד שאני עובד קשה ומגיע לי ליהנות וכל החרא הזה. באמתחתי גם שיטות יצירתיות שפיתחתי כדי להילחם בחסכנותה המופלגת ("אם את לא נוסעת בנתיב המהיר ועומדת בפקק עכשיו 32 דקות, אני שורף שטר של מאה שקל"). אז מה היא עושה? בשש בערב היא דוחפת לי פירות, מביאה איזה חטיף ואני מתפתה וזולל והופ, בשבע בערב היא שואלת בהיתממות אם אני מספיק רעב בשביל לאכול ב־600 שקל עכשיו. אין לי בעיה, היא מסבירה, אבל לא עדיף לשמור את זה לפעם שנהיה ממש רעבים? כמובן שממש רעבים כבר לא נהיה בחופשה הזאת, כי הלכנו לאיזו מסעדה מקומית שלא אסגיר את שמה, והחשק לאכול יצא לנו למשך שבועיים. הבשורה הטובה: בניגוד לתחזיות, יצאנו מהמסעדה בלי קורונה. 

5. ביום האחרון לחופשה, בדרך ליקב ננה (אם אתם באזור סעו לשם: כרמים בלב המדבר, טעימות יין ובעיקר ציונות אמיתית) לקחנו חייל שעמד בטרמפיאדה במצפה־רמון לכיוון בה"ד 1. לאחר הדיאלוג הקבוע שלי עם חיילים בטרמפיאדה (אסור לנו לעצור טרמפים/ אבל אני אישיות מוכרת, בדקתי וזה מותר) הוא עלה. מאיפה אתה, אני שואל. אני מהבית של בנג'י, ברעננה. אני מכיר את הבית של בנג'י, הזמנתי אותם פעם להופעה אחרי מייל ששלחו לי. זה בית לחיילים בודדים. מה קרה, אני תוהה, ההורים בחו"ל? לא. הם לא בקשר איתי. כמה שניות שקט באוטו ואז הוא מוסיף: עזוב, סיפור קשוח. הנה תוריד אותי פה אחי, ותודה. שמור על עצמך גבר, אמרתי ורציתי לומר לו עוד משהו אבל הוא כבר נכנס בשערי הבסיס. 

אז אם אתה קורא את זה, בחור צעיר מהבית של בנג'י שנמצא כעת בקורס קצינים, צור קשר דרך הפייסבוק ותודיע לי כשאתה מסיים את הקורס. אני מבטיח לבוא עם אפרת ולהיות שם איתך במקום הוריך. שבת שלום.