קרקס מוסקבה

לא רוצה להרוס את הכיף ולחרב את האווירה, אבל את האמת לא אכחד מכם: המציאות מורכבת, סבבה? כי מצד אחד להיות במוסקבה בימים האלה זו חוויה מענגת ממש. באמת. יש משהו בלתי נתפס ברב־תרבותיות הזו שיש פה ברחובות: אתה פוסע לך בכיכר האדומה, וקבוצות של אוהדים בני לאומים שונים שרים ורוקדים, ובאוויר יש קרנבל ותחושה שהעולם הזה הוא מקום מתוקן ואופטימי שבו כולם מבינים שהכל זה רק משחק, ולכולם יש משאלה אחת בלבד ‑ להיות ביחד ולחגוג מכל הלב.

עכשיו עזבו את זה שהמשחקים ברובם פשוט מעולים. כשאתה מסתובב פה לפני ואחרי המשחקים, כשאתה באצטדיון או באזורי ההקרנה (שגם אליהם מגיעים עשרות אלפי צופים), אי־אפשר שלא להתפעל. הכל מסודר והמתקנים יפים והאנשים בגרוב טוב, כולם באים לעודד ולא מחפשים בלגן. גן עדן.

אני, באחד ממשחקי המונדיאל. תשוקה ורצון אמיתי לשמוח ולחגוג את החיים הפשוטים

אבל יש "אבל". כלומר יש בעיה, או כמו שהסביר לי נהג מונית מקומי (מכיוון שהרובל בצרות, נסיעה של עשרים דקות לאצטדיון מהדירה שהיינו בה עלתה כשמונה שקלים), הנה משהו שמתמצת את הבעיה: כדי לממן את העלות של המונדיאל, יעלו כנראה את גיל הפרישה ברוסיה בכמה חודשים. עכשיו תחשבו על האפשרות הזו: כדי שתיירים ייהנו מחודש של מונדיאל ויחשבו על פוטין כמה דברים טובים, מיליוני רוסים קשי יום שחיכו עשרות שנים לגיל הפרישה ייאלצו לחכות עוד חודשים ארוכים ומייאשים לרגע המיוחל.

במשחק של פולין נגד סנגל שמנו לב שמספיקים מאה אוהדים צבעוניים מסנגל כדי לגבור על עידוד של עשרות אלפי פולנים מבוסמים. לידנו היו עשרה סנגלים מאופרים היטב, שרקדו כל המשחק. הם רקדו במקצב אחיד, והמצלמה התמקדה בהם פעמים רבות. הסתכלתי עליהם ושמתי לב שאין קשר בין הריקוד למשחק ובין מצב הרוח שלהם לשאלה אצל מי הכדור. הם היו עסוקים באלמנט שלהם, באו להרים. אין לי הוכחה לכך, אבל יש לי תחושה שזו להקה ממומנת שנועדה לוודא שיש מה לצלם כשנבחרת סנגל מבקיעה.

כמה דקות לפני המשחק של פורטוגל נגד מרוקו ראיתי את בן מיטלמן עומד מול מצלמה וחשבתי, משום מה, שהוא עושה בדיקת סאונד. אז צבטתי בלחיו, אבל מאי־תגובתו הבנתי שהוא בשידור. סליחה, מיטלמן. אתה מתוק ואני יצאתי לירן חולצה אפורה.

אגב, מה שאהבתי במשחק, מלבד הסינרגיה המתוקה שהייתה לנו כישראלים עם אוהדי מרוקו, זה את האוהדים הרבים שהריעו למסי כל אימת שרונאלדו היה עם הכדור. זו הטרלה נחמדה בעיניי.

אז הכדורגל ברמה גבוהה, קל מאוד להיכנס לגרוב (אף שאתה צופה במשחקים שאתה לא מעורב רגשית בשאלה מי ינצח בהם), אבל אותי כל הזמן העסיקה שאלה אחת: העולם הזה שאנחנו חיים בו, מה הוא יותר: המונדיאל המקסים הזה, או המלחמה והגזענות והעוני? מה מייצג את החיים על הכדור ברגע הספציפי הזה, למשל: המלחמה המחרידה בסוריה, שרוסיה קשורה אליה, או האווירה המטריפה כאן במונדיאל שרוסיה מארחת? זו שאלה פילוסופית שקשורה גם לאדם עצמו. האם האני האמיתי שלי הוא מה שיוצא ממני ברגעיי הטובים, או הרעים? והתשובה היא, לעניות דעתי הקובעת, שבעולם יש כוחות מנוגדים. יש כוחות של אופל ורשע שמנסים לסחוב את כולנו לתהום הנשייה, ויש כוחות של תשוקה ורצון אמיתי לשמוח ולחגוג את החיים הפשוטים ולהתרגש ממשחק, כמו ילדים בחצר בית הספר. מי שחושב שהכל טוב – הוא נאיבי, ומי שחושב שהכל רע – שרוי בדיכאון. האמת היא שהעולם הזה, כמו נפשו של אדם – אורות וצללים משחקים בו בערבוביה.

ואם כבר אורות, בטיסה לרוסיה פגשנו את הילדים מעמותת "הגשמת חלום". מדובר בילדים עם צרכים מיוחדים שאוהבים מאוד כדורגל, והעמותה, בזכות תרומות של אנשים טובים, מגשימה להם חלום ולוקחת אותם למונדיאל. לכל ילד יש מלווה מסור שצמוד אליו, ובמשך שבוע הילדים חוגגים ברוסיה ונהנים מחוויה בלתי נשכחת.

אני כותב כאן, במדור, לא מעט על כך שהוויכוח הסוער בין שמאל לימין טוב לפוליטיקאים ולברנז'ה, בעוד הישראלים, ברובם המכריע, יודעים לשים הכל בצד ולעשות פעולות נהדרות כל כך ביחד. אתה רואה מתנדבים דתיים נושאים על ידיהם בריצה ילד משותק, במקרה ילד ערבי, כדי לא להפסיד גול; אתה רואה איך חבורה של ישראלים יפים, דתיים וחילונים, מטפלים במסירות מרגשת באלה שקשה להם, והלב מתמלא גאווה. לא הכל מושלם אצלנו, אבל יש לי הרגשה שהמיעוט הבעייתי והמכוער מעסיק אותנו כל כך הרבה, עד שאנחנו לא מסוגלים כבר לראות כמה יופי יש מסביב.

מישהו אמר לנו שכדאי ללכת לקרקס הרוסי, אז הצטרפנו לילדים של עמותת הגשמת חלום ונסענו לשם אחרי המשחק של פורטוגל־מרוקו. בכל עלייה כזו לאוטובוס אתה רואה שוב כמה דבר לכאורה פשוט הופך עבור ילדים עם צרכים מיוחדים למורכב מאוד, וכמה כוחות משקיעים המתנדבים שמלווים אותם כדי שהכל יהיה קליל ומהנה. אחת הילדות נוסעת במעין אופניים שמופעלים על ידי הידיים. דיברתי איתה קצת, וזה באמת מעיף את הראש לשמוע נערה שאיננה מסוגלת ללכת בגלל מחלה נדירה מסבירה לך כמה החיים טובים וכמה היא מאושרת.

אבל בואו נחזור לקרקס. לאחר שהתיישבנו, הבטתי בקהל. ראיתי כל מיני אמהות רוסיות עם ילדיהן ממתינות בנחת לפתיחת המופע. זכרתי מילדותי שביקרתי בקרקס מדראנו, וציפיתי לכל מיני קפיצות וירטואוזיות מהגג, אבל שום דבר לא הכין אותי לזה: שני בחורים חסונים נכנסו לאולם ומאחוריהם שמונה טיגריסים ענקיים ושני אריות. הבחורים, מאלפי אריות, מחזיקים שוט לא מרשים, אבל הטיגריסים הענקיים הולכים אחריהם בצייתנות של חתולים סיאמיים. המאלפים עומדים שם מול להקה של עשרה טורפי אדם בביטחון מוחלט, ומתחילים להרקיד אותם. טיגריס אחד הולך אחורה לפי פקודה, אחד המאלפים רוכב על גבו של אריה, שני טיגריסים אחרים עושים סלטה, והכל מטר מהקהל, שרק רשת דקה ולא מרשימה במיוחד מפרידה בינו לבין הדבר הזה.

אחד הטיגריסים בקרקס
אחד הטיגריסים בקרקס

עכשיו תקשיבו, אני הייתי בסוואנות של טנזניה פעמיים, והסבירו לי שהאריות האלה, גם כשהם שוכבים על הרצפה ונראים בשנ״צ, זקוקים לשבריר שנייה כדי להתהפך עליך ולתקוף. וכשהם תוקפים, אין לך סיכוי. הם חזקים ומהירים ותופסים מיד את הצוואר. מסיבה זו לא נהניתי מהשואו, אלא צפיתי בו באימה, מחכה לרגע שיקרה אסון. חיכיתי לשנייה הזו שהאריה יחליט שלא מתאים לו עכשיו לקום ולרקוד, והוא מעדיף לאכול ביצה של מאלף רוסי. עשיתי במהלך המופע גוגל בפאניקה וחיפשתי אסונות שקרו למאלפים ולקהל של קרקס (מצאתי המון), ומעבר לכך שפחדתי (שזה אובווייס אצלי, הרי גם הליצנים שזרקו כדורים לאוויר טענו אותי בחרדה), התמלאתי זעם על כך שהסכנה הזו מתקיימת בכלל. מי צריך אותה לעזאזל? ומה עברו האריות האלה עד שהפכו לצייתנים כל כך? ומה עולל הקרקס לקוף הקטן, שנאלץ להיכנס בבגדי אדם ולעשות תרגילי אקרובטיקה כשהוא מפגין את חוסר החשק שלו? ועוד משהו: האם יש עוד מקומות בעולם המודרני, מלבד רוסיה של פוטין, שקרקס כזה היה שורד רגולטורית — כשאיש אינו קובל על ההתעללות בבעלי החיים, על מפגעי הבטיחות (קפיצות של נערים מעשרים מטר עם מזרן פצפון למטה), ומה לא?

אחרי מיצג האריות הייתה הפסקה שממנה לא חזרתי. לאן עוד יכול להידרדר מופע שבמחציתו מסתובבים מאלפים עם טיגריס בסמוך לילדים במרחק לטיפה? מה יביאו? להקת אנסים סדרתיים על ויאגרה שיחפשו קורבנות בקהל?

ב־25 השנים האחרונות נהגתי לנסוע עם בן דודי בכל ז׳ בתמוז לגולן, לאזכרה של אבא שלי. אנחנו נוהגים לטבול בכינרת, ומשם לעלות לקבר ולהגיד קדיש. זו הפעם הראשונה מאז שאבי נפטר, בהיותי בן 17, שלא עליתי לקברו ביום השנה, ובמקום זאת אני עם חברי ילדות במוסקבה היפה. חשבתי שארגיש מוזר לא להיות שם, בגולן, עם בני המשפחה, אבל אבא שלי כל כך אהב ספורט, ואיתי הוא חלק את האהבה הזו (היינו מדברים על ספורט לא מעט, כך שהכרתי אותה יותר מאלה שראו בו דמות של רב ולא ידעו על הצד הזה שלו. השיחה האחרונה שלי עם אבי, אגב, הייתה על מייקל ג׳ורדן), והייתה לי תחושה שאם הוא מביט עלינו מלמעלה, הוא שמח בשמחתי ומספר בגאווה לחבריו שחנוכצ׳יק, כך כינה אותי לפעמים, נסע למונדיאל.

אני, מדליק נר בבית הכנסת במוסקבה לעילוי נשמת אבי ז"ל. הייתה לי תחושה שאם הוא מביט עלינו מלמעלה, הוא שמח בשמחתי
אני, מדליק נר בבית הכנסת במוסקבה לעילוי נשמת אבי ז"ל. הייתה לי תחושה שאם הוא מביט עלינו מלמעלה, הוא שמח בשמחתי

ובערב, אחרי המשחק, לקחנו מונית לבית הכנסת המרכזי של מוסקבה ואמרתי קדיש וגם הדלקתי נר לעילוי נשמתו, כפי שנהוג לעשות שם כשיש "יארצייט", ונזכרתי במה שכתב דוד אבידן: שכל דבר לוקח זמן, והזמן לוקח כל דבר. שבת שלום.