גשם, רד כבר גשם

בכל שבת, לאחר התפילה בבית הכנסת ברמת הגולן, היה אחד האורחים מתבקש לומר דבר תורה בפני הציבור. שבע דקות, זה הזמן שהקציב אבי לדוברים, והוא עמד על כך שלא יגלשו מעבר לכך. זה אולי נשמע לכם פרט שולי, אבל בילדותי, כשהבטן קירקרה והמחשבות נדדו לצ'ולנט של אמא, חשבתי שזו ההנהגה המופלאה ביותר שיש. יש לי הפרעות קשב, כך שלא הצלחתי בדרך כלל להקשיב גם לשבע הדקות, אבל את הפעם ההיא אני זוכר: אורי אליצור המנוח, שהגיע מעפרה לקרובי משפחה שהיו לו ביישובנו, הוא שעלה לדבר. מהרגע הראשון היה משהו בבהירות המחשבה שלו שהיפנט אותי. משהו ביכולת לפשט רעיון ולהיות ברור ומאורגן. זו הייתה שבת חנוכה או שבת שלפני חנוכה והוא ביקש להסביר מהו נס. "לפעמים", הוא אמר, "הדרך להבין מושג היא להבין באמת מה משמעות המילה שנושאת אותו".

הרב מרדכי אליהו זצ"ל ואבי, הרב יחזקאל דאום זצ"ל , בעת הביקור בגולן

נחזור לאליצור, אבל לפני כן, משהו על הגשמים שלא הגיעו. 

למרות הממטרים שירדו השבוע, מסתמן עד כה כי זהו חורף ללא הרבה גשם, בואכה בצורת. אנשים סביבי לא מתרגשים מכך. זה לא מפריע להם. אולי הם צודקים. מי צריך גשם? שלושה חקלאים וחצי? שיתפילו מים. הכנרת? אפשר למלא אותה בצינור. אנחנו כבר לא חיים בתקופה שבה הגשם הוא המפתח שלנו לשפע. ובכל זאת, כנראה בגלל שגירסא דינקותא זה משהו שנטמע בנשמה, אותי זה מדאיג. אני צופה מדי ערב בעצב בתחזית ולא מבין למה החזאי מדווח באופטימיות על "שבוע יפה", כשאנחנו כבר בחודש כסלו ומה שצריך זה עננים וגשם. אני מחפש דיווחים על הכנרת ומרגיש מיובש בעצמי כשאני רואה אותה באביונה, נזכר בתפילות הגשם בגולן, תפילות שבקעו מתוך ליבם של המתפללים, רובם עובדי אדמה. אני זוכר גם את השמחה העמוקה שהייתה לנו בשנים הגשומות, כאשר המאגרים היו מלאים ואף הגיעו עד שפת הכביש. איזה רון היה בליבנו. איזו חדווה ותחושה שאנו בני מזל, שבורכנו מן השמיים.

והנה כבר חנוכה עוד מעט ולא ירדו כמעט גשמים, וזה הזמן להתפלל לנס, ממש כמו זה שהיה בגולן בילדותי. וגם אם אשתמש בסגנון הסיפור החסידי, אל יהיה הדבר בעיניכם כרמיזה שמדובר בסיפור בלבד, כי בדידינו הווה עובדא, כמו שאומרים (כלומר מדובר אשכרה במעשה שהיה):

הרב מרדכי אליהו הגיע לביקור ברמת הגולן. היה זה יום מרגש, תחושה חגיגית. כשהוא ירד במושב מהרכב עם הגלימה והכובע המיוחד שלו, הייתה תחושה שמלך הגיע אלינו. אבא לקח אותו לביקור גם בבית הספר האזורי. הרב דיבר עם הילדים ושאל אותם בסוף אם יש למישהו שאלה. בתקופה ההיא הייתה בצורת קשה ברמת הגולן וגשמים לא ירדו זמן רב, ואחד הילדים שאל למה אין גשם. הרב אליהו מאוד התרגש שילד קטן שואל ומבקש גשמים והשיב לו: "גשם זה לא בעיה. בסוף השבוע יירד גשם".

כל מי שהיה שם התפלא על ההבטחה הזאת. שום גשם לא היה צפוי ושום שקע ברומטרי לא נראה באופק, ומנין הביטחון הגדול שבסוף השבוע יירד גשם? השמועה על ההבטחה של הרב אליהו פשטה בין החקלאים שחיכו זמן רב לגשמים, והם ציפו בכיליון עיניים לסוף השבוע. ובאמת בסוף אותו שבוע ירדו גשמי ברכה כה עזים, עד שהשדות היו מוצפים מים לגמרי. כששאלו את הרב אליהו אחר כך מנין היה לו ביטחון כה גדול בירידת הגשמים, הוא אמר כי כאשר אלה מבני ישראל שלא הקריבו קורבן פסח ראשון שאלו: "למה נגרע, לבלתי הקריב את קורבן ה' במועדו בתוך בני ישראל?" משה השיב להם: "עמדו ואשמעה, מה יצווה ה' לכם". מנין יודע משה שה' יצווה להם פתרון כלשהו? אלא שכאשר יהודי קורא לה' באמת, לא בשביל עצמו אלא בשביל ה' או בשביל אחרים — מיד הוא נענה.

המשיך הרב אליהו ואמר: כששמעתי את הילד מבקש גשם, לא בשבילו אלא בשביל אביו החקלאי — ידעתי שה' לא ישיב את פנייתו ריקם. אחי, אגב, סיפר לי שבאותו סוף שבוע התראיין חזאי באחת התוכניות, סיפר שהגשם שירד בצפון היה בלתי צפוי וציין שהתושבים בגולן מייחסים את זה לברכתו המיוחדת של הרב אליהו שהיה שם בביקור. 

בחזרה לאורי אליצור. "נס", הוא אמר, "זה דגל". כלומר, המשמעות המילולית הראשונה של המילה נס בתורה היא דגל. הנס שנעשה לנו הוא גם מעין דגל המתנוסס ומלמד אותנו על כוחו של עושה הניסים. לכן יש למשל פתגם שאומר ש"אין בעל הנס מכיר בניסו". המשמעות הנגזרת של הפתגם היא שלפעמים אנחנו לא שמים לב לניסים שקורים אותנו, אבל המשמעות הזו נשענת על משמעות פשוטה יותר. על המילה "נס" כדגל: הרי אם אדם מחזיק דגל המתנוסס גבוה, רואים אותו מכל מקום. תחשבו על הפגנה של הרבה אנשים ואדם העומד בין ההמון ומנופף בדגל. כל מי שירים מבטו לכיוונו יראה את הדגל, מלבד אחד: זה שנושא אותו. הוא אינו רואה אותו. בעל הנס, הדגל, הוא היחיד שאם יביט קדימה או אחורה לא יכיר בניסו, כלומר לא יראה את הדגל, כי הוא זה שסוחב אותו.

זה נכון גם לגבי הפתגם שאומר ש"אין סומכין על הנס". כמובן, המשמעות הנגזרת היא שעלינו להשתדל בעצמנו להשיג דברים ולא להישען על אפשרות שיקרה משהו שמיימי שיפתור את בעיותינו. אבל המשמעות הפשוטה והמילולית היא שאי־אפשר לסמוך ולהישען על דגל. את הדגל עם המוט שלו אתה צריך להחזיק. אינך יכול להישען עליו. אתה צריך לאחוז בו, פן ייפול. 

הגשמים טרם הגיעו, אבל אנחנו הרי מאמינים בני מאמינים, ובייחוד כעת כשחנוכה בפתח: מה זה עוד נס אחד בשביל ריבון העולמים? שתהיה שבת שלום ושיהיה לנו חורף טוב וגשום, וחג חנוכה מואר ושמח.