וידויו של "בלתי חיוני"

כנראה בגלל ימי הבדידות שנגזרו עלינו, איש־איש ספון בביתו, צף במוחי השבוע שוב זיכרון הילדות הראשון שלי: חושך של שעת ערב מוקדמת בחוץ, אני מתעורר ומגלה שאני לבד בתוך רכב ישן, שנמצא בתוך גן משחקים.

באותם ימים, אסביר, היו מביאים לגני השעשועים שלנו ברמת בגולן גרוטאות של מכוניות וטרקטורים ישנים. זה אולי נשמע לכם משונה, אבל אין דבר מופלא יותר עבור ילד מלצאת לנהיגה דמיונית בשלדה של רכב אמיתי. הייתי בן שלוש או ארבע, והלכתי, כנראה לבד, לגן השעשועים הקרוב לביתי. כשראיתי את הגרוטאה יצאתי לנהיגה מדומיינת, ובשלב מסוים, כמו כל נהג טוב, נרדמתי על ההגה. כשהתעוררתי היה חשוך.

אני לא זוכר איך חזרתי הביתה אבל אני יודע מהסיפורים שחיפשו אותי בכל היישוב ובדאגה רבה. אבל לי דווקא הזיכרון מהרגע הזה די חיובי. השקט, האוויר הנעים, אולי גם התחושה הטובה הזאת שיש אחרי שנ"צ.

כמה שנים לאחר מכן, בשנות ה־80 המוקדמות, שיחקנו "הדגל", "כיבוש גבעה", או אחד ממשחקי הילדות שאני לא עד הסוף זוכר מה היו החוקים שלהם, אבל זכור לי שהם היו מהנים במיוחד. בכל אופן, התחלקנו לשתי קבוצות: חלק מהילדים התחבאו, וחלק חיפשו את המתחבאים, וכל זה נעשה על פני שטח ענקי, באזור הלולים, לא חלילה במגרש משחקים תקני. ע' הלך והתחבא במגדל שמירה ישן ומסתובב, מגדל שהשמועה הייתה שהוא גם משמש כקן של תנשמות. אף אחד לא העלה בדעתו שמישהו יתחבא שם. חיפשנו אותו בכל מקום אחר, אך לשם לא הגענו. כעבור שעה של חיפושים מישהו אמר שראה אותו הולך הביתה והתפזרנו גם אנחנו לבתים. השעה הייתה שעת צהריים בחופש הגדול. ובשעת הערב, כך דיווחו לנו למחרת, נצפה ע' יורד ממגדל השמירה המסתובב שאחריו תנשמת, וחוזר בעצב לביתו. כמו אותו לוחם בחזית שלא קיבל דיווח שהמערכה הסתיימה, כך גם הוא התחבא שעות במגדל שמירה, מבלי שאיש חיפש אותו. 

החיים שלי לא השתנו כל כך בעקבות המצב החדש, אבל נוצרה לי בעיה. הם לא השתנו כי מלבד ההופעות שהתבטלו, השגרה שלי נשארה כרגיל: ריק מוחלט. כלום בריבוע. המובטל בטיטו. לפני ואחרי הקורונה אני בסך הכל מסתובב בבית כמו פנסיונר חסר מעש. ואין לי טענות כמובן. הבעיה היא שהמצב החדש חושף אותי בקלוני. כל הילדים בבית כל היום, והלו"ז החלול שלי נפרס לעיני כל. הקימה בשעת הבוקר המאוחרת, הצפייה בטלוויזיה בשעות היום, השוטטות למקרר וחזרה, הנמנום בספה בצהריים, כל אלה הם אינם דברים שילדים אמורים לראות את אבא שלהם עושה במהלך "יום העבודה". וזה לא שיש לי תחושות שאני לא בסדר. השלמתי עם זה שמותר לי להיות "בלתי עסוק", כל עוד אני מפרנס כהלכה. אבל זו המסקנה שלי מימי הקורונה: זה לא כיף להתבטל כשיש לך צופים. 

למדנו כבר שצרות באות בצרורות. אנחנו חיים בתקופה מטורללת שבה אנשים מפליצים בקול כדי להסוות שיעול. וכאילו לא די בכל צרות הקורונה הללו, ודווקא בשעה שכולנו סגורים בבתים, הסתיימה העונה של 'פאודה'. כמו ישראלים רבים גם אני הייתי מכור לדורון והחבורה, אבל עם סיום העונה השלישית יש צורך להודות כי ממה שעולה מהסדרה, צה"ל מיותר. ישראל מחזיקה לשווא צבא גדול, שהרי ממילא את כל מה שצריך להיעשות, עושים שבעה בחורים כבני 40, דוברי ערבית שוטפת ומתוסבכים מהחיים, עם קצת עזרה מרונה לי שמעון. הם נכנסים לבד לעזה בספינה, מחסלים את כל המחבלים שמתחבאים בשיפא ומחזירים על הגב את החטופים. אין סיירות, אין גולני, אין שריון. זה תמיד דורון לבד מול האויב. וגם זה סוג של בידוד. 

התקופה הזאת, גם בזה צריך להודות, היא גן עדן לאנשים שסובלים כל השנה, כי ההמון בעצם הצטרף אליהם. יש לי חבר דיכאוני שכבר שנים אומר לי שהעולם עומד להיכחד, שאין טעם לקום בבוקר כי ממילא הכל תכף נגמר. מאז פרצה הקורונה הוא באופוריה. הוא מאושר כפי שלא היה מעולם. לראשונה בחייו הוא לא מרגיש בודד. הנה, הוא צועק לי באוזן, צדקתי! יש לי חבר אחר עם או־סי־די, שכל הזמן רוחץ ושוטף ידיים. שלחתי אותו לכמה אנשי מקצוע שיעזרו לו לטפל בבעיה. גם הוא חוגג. איזה מזל חנוך, הוא צוהל, איזה מזל שלא נרפאתי. ראש הממשלה בעצמו ביקש לשטוף ידיים כל הזמן. צדקתי כשהקדשתי את חיי לנושא הזה!

אני, בהסגר ביתי

העולם משתגע. ראש הממשלה מדגים איך מקנחים אף, אנשים קונים נייר טואלט כאילו קורונה משלשלת והמדינה מבקשת מעובדים לא חיוניים לעבוד מהבית. אבל הם עובדים לא חיוניים, מה לא ברור פה? ראיתם פעם עובד לא חיוני במשרד? עכשיו דמיינו אותו בבית. קם בצהריים, אוכל משהו וחוזר לנמנם. אם כבר תעשו להפך, שהעובדים הלא־חיוניים יחויבו להגיע על הבוקר, והחיוניים שיעבדו מהבית.

משגע אותי שאני היחיד שאפשר לסמוך עליו פה במדינה הזאת, ואני אומר את זה כאחד עם שנים רבות של ניסיון כעובד לא חיוני. 

בתחילת השבוע חבר כתב לי הודעה: "המשפט של ביבי נדחה, אפשר לחזור לשגרה. להערכתי עוד חודשיים כשתאריך המשפט יתקרב, הקורונה תפרוץ מחדש". עכשיו תראו, קצב האירועים מטורף ואין לדעת מה התפתח בין כתיבת שורות אלה לפרסומן. האם קמה ממשלת אחדות? האם הקורונה הקריסה את העולם מבפנים?

אבל אם הפוליטיקאים עדיין רבים ביניהם חרף השעה הקשה שכולנו נמצאים בה, הרשו לי להתחנן בפניהם גם מעל במה זו: עם ישראל זקוק לנחמה. הוא מביט בכם ומצפה מכם להתעלות ולשבת יחד. ישראל זקוקה לאחדות. שבת שלום.