חמש שאלות בוערות

למה ההפגנות מול בלפור לא תופסות? כלומר שומעים עליהן כל הזמן
בתקשורת, אבל מדובר באותה קבוצה שלא באמת מתרחבת. שנים של
התמדה )יש מקום להעריך זאת(, אבל מה שקרוי "העם", לא מגיע. בתחילת
השבוע פירסמה אבירמה גולן מאמר ב'הארץ' שבו חיפשה הסברים לעניין הזה. היא
ניסתה להבין מדוע מחאת הציבור לא מתרחבת, לא עולה על גדותיה, הרי כל כך
קשה כאן וכה נורא.
אז ראשית, הרגעה לאלה שמתנגדים לנתניהו: אינני בטוח שזה לא יגיע. המחאה
נגד נתניהו עוד עשויה לפרוץ. זה אולי לא יקרה מגרעין המפגינים הנוכחי, אבל
זה יכול להתלקח ברגע. נתניהו בעשר השנים האחרונות היה שנוי במחלוקת בכל
מיני תחומים, אבל הכלכלה הייתה יציבה ובעיני רבים גם משגשגת. נתניהו עוד לא
התמודד בבחירות בזמן שכמעט בכל משפחה יש מובטל ואנשים סוגרים את עסקיהם
בדמעות והולכים אל המדבר הצחיח. אז אחרי שנרגעתם, נחזור לשאלה של אבירמה
גולן. הנה, גברת גולן, פתרון אפשרי לשאלה למה המחאה עוד לא תופסת: כי אנשים
כמוך מובילים אותה כרגע. כוונותייך טובות, אבירמה, אני באמת מאמין שאת חפצה
בתיקון עולם, אבל כשהישראלים רואים אנשים מסוגך זועקים כמה אין מה לאכול
ויקר פה, הם לא ממהרים להצטרף. אנסה להסביר את כוונתי דרך סטטוס שפירסמת
לאחרונה, סטטוס מופלא, שיש בו את תמצית הטענה שלי, ואולי גם תמצית של עוד
דברים שיש בחלקים מסוימים בשמאל הישראלי:
"טוב, אז מצד אחד כבר ארזתי מזוודה קטנה לחזור ליוון אחרי שלושה וחצי חודשים
שאנחנו מקורקעים כאן", את כותבת והלב נקרע. "ואז, כשניסיתי לעשות צ'ק אין,
התברר שהאיחוד האירופי שר"י )שם רשעים יירקב( אילץ את היוונים לסגור בחזרה
את הגבולות לפחות עד ה־1 ביולי, ופורטונה היפה, הסירה שלנו, עומדת ומחכה שם
ולא יודעת את נפשה מרוב תימהון וגעגועים לים אני פה מטפסת על הקירות. מצד
שני החברים שלי מ'עומדים ביחד' העלו עוד פודקאסט נהדר… ככה גם תוכלו לשמוע
כמה דברי טעם מעוררי מחשבה וגם תוכלו לתמוך במאבק שלנו על המקום הזה
והחברה הזאת שלנו. כי אתם בטח זוכרים שאיפה שיש מאבק יש גם תקווה".
את לא יכולה להגיע לסירה ביוון, אז לעת עתה תישארי להיאבק עוד קצת על
עתידה של ישראל? איך נאמר, ראינו כבר מחאות יותר קורעות לב.
זה יהיה מדור של תשובות לשאלות שאיש לא שאל אותי, אז ברשותכם
נעבור לשאלה השנייה, שאלה על הקורונה: נגיד שאין פתרון לקורונה עד
החיסון; ונגיד שהחיסון יהיה רק בעוד שנה וחצי; ונגיד שהגל השני כבר כאן,
ויהיו יותר מונשמים, אבל לא ברמה כזו של קריסה מוחלטת; ונגיד שאנשים יחסית
יקפידו על ההנחיות וילכו עם מסכות ועדיין הקורונה תופץ, כי זה מה שהבת זונה
רוצה לעשות. אז האם יהיה רגע, פה או במדינות אחרות בעולם, שמישהו יאמר: אוקיי,
תקשיבו, בשנה שעברה מתו 000,2 ממחלות ריאות לסוגיהן, השנה יהיו 500,3 מתים,
אבל אנחנו נצטרך לספוג את זה, כי לכלוא את האנושות בבתים זה משהו שאי־אפשר
לעשות שוב? האם יהיה שלב שבו תישמע פה טענה לפיה חיים בלי חופש אינם חיים,
ולומר לאנשים "הישארו בבית" היה יכול לפתור גם את תאונות הדרכים אבל לא
עשו זאת מעולם, כי הבינו שלא לחיות זה קצת כמו למות? ואני לא אומר שאני מציע
לעשות זאת, אולי אנחנו מתגלגלים לסגר נוסף ומה אני בכלל מבין. אני רק שואל
האם בין כל החלופות, יש מישהו שמעלה גם את האפשרות הזו כאופציה: מתרחקים
ונזהרים כמה שאפשר אבל ממשיכים לחיות, תוך הבנה שיהיו פה יותר מתים.
שאלה על איל ברקוביץ' והנבחרת: למה לא בעצם? תראו אני לא מבין
גדול גם בזה, אני אוהב כדורגל כמו אוהד, לא כמו מומחה. אבל שמתי לב
שלמרות שאיל ברקוביץ' לא אימן קבוצות כדורגל גדולות, יש רצון כזה
שהוא יאמן את הנבחרת. ונדמה לי שהסיבה היא שאת המאמנים האלה שעובדים לפי
הספר, את המאמנים עם הרזומה המדויק והמחברות, כבר ניסינו. עם ההיגיון עבדנו,
למה לא לעבוד עם הלב? מסודר לא הצליח, אז למה לא לעשות שכונה? אני בדעה
שהדבר השני הכי גרוע בכדורגל זה להפסיד. הדבר הכי גרוע זה שהוא משעמם. לא
יודע מה יהיו התוצאות עם ברקו בנבחרת, לא חושב שמישהו יודע, אבל תסכימו

איתי, שמשעמם לא יהיה. אז לגבי שאלת ברקו לנבחרת, למרות שאיש לא שאל
לדעתי, הריני מודיע שאני בעד.
שאלה על פוזיציה: בשבועות האחרונים מפרסם העיתונאי קלמן ליבסקינד
תחקירים די מדהימים על שופטי בית המשפט העליון, מהם עולה שבמקרים
רבים מדי הם מרשים לעצמם דברים שלא היו מרשים לאחרים, פועלים
ללא שקיפות ובכל מיני ניגודי עניינים. ואתה מצפה אחרי שאתה קורא תחקיר כזה
שתהיה מהומה. שיהיה רעש. שיהיה דיון ציבורי. זה הרי צלם בהיכל. מדובר באנשים
שאמורים להיות מגדלור. אבל הארץ שוקטת. דממה. עוד תחקיר ועוד אחד והנה שלישי
ורביעי, קלמן נובח אבל השיירה עוברת, ואחר כך מתפלאים שיש חוסר אמון של ציבור
כל כך רחב במערכת המשפט ובתקשורת. התקשורת הישראלית יודעת להרעיש כמו
קומפרסור כשהיא רוצה. כשהיא מחליטה להעצים אירוע, הגדודים מסתערים בכל מדיה.
הארץ מתמלאת בקול מחאתם. אז מדוע ומאיזה טעם, תחקירים כל כך משמעותיים על
האנשים שאמורים להיות דגל של צדק ויושרה, עוברים פה בכזו דממה?
ושאלה לסיום על החזרה האפשרית להגבלות, כי הבנתי ששוקלים לשוב
למניינים בחוץ, אלה המצומצמים, ויש לי וידוי: אני קצת שמח. בסגר
הראשון בערבי שבתות היה מניין צנוע בחצר ביתי. עשרה אנשים היינו,
ישבנו במרחקים, הרב )שכן שלי( אמר דברי תורה, אמא שלי ישבה בתוך הבית במרחק
וזכתה גם היא לתפילה המשובחת של אחד השכנים שהוא עצמו חזן מצטיין. ואמנם
שמחתי לחזור לבית הכנסת, אבל משהו במסכות והמרחקים קצת העיב על האירוע.
וכשאמרו ששוקלים להחזיר את ההגבלות התבאסתי מהרבה דברים, אבל לא מהחזרה
למניינים הקטנים בחוץ. לכה דודי על כורסה בחצר הבית? התמודדתי כבר עם
בשורות יותר קשות בחיי. שבת שלום.