ואז, על הסירה, הסלולרי החל לזמזם

רגע מוזר, מהסוג שהחיים על פני האדמה הזו מייצרים לפעמים, גרם לי לצאת ממימיו המתוקים של עוד אחד מהאגמים היפים במיאמי, עיר שלוחמי סביבה טוענים שתיעלם עוד כחמישים שנה, כדי לראות בסלולרי הרוטט שלי שהיה פיגוע בכניסה לאלעזר, מקום מגוריי. פיגוע דריסה סמוך לתחנה שבה עומדים גם ילדיי. שני פצועים ממשפחה מתוקה מהיישוב, שה׳ ישמור אותם, ומחבל הרוג בזכות התנהלות מופתית של שוטר שנסע אחריו ופעל במהירות כדי למנוע ממנו להשלים את זממו ולצאת מהרכב גם למסע דקירות אכזרי.

ובעוד אני באחד המקומות הכיפיים בעולם, אני מקבל עוד ועוד פרטים על הפיגוע ועונה לחברים דואגים ומדבר עם הילדים ומסתכל בסרטון שצולם במצלמות אבטחה, וכל זה בזמן שאני על סירה חדישה של ישראלי ממיאמי, שהחליט לנסות ללמד אותי לגלוש. ומיאמי יפה באמת ומיוחדת, והיופי שלה והחופש שיש בה מתערבב עם הפחד ממה שקורה אצלי בבית, אצלנו בארץ המובטחת. ואני מדבר עם החבורה הישראלית על הסירה ושומע מהם כמה מפחיד לדעתם לגור בגוש עציון, ואיך זה מזכיר להם את הירי שיש אצלם באמריקה על ידי פסיכופתים מזדמנים מעת לעת.

הפוגה קלה כדי לשתף חוויה מעניינת שהייתה לי בשיחות פה עם ישראלים ויהודים במיאמי: פגשתי רפובליקנים עם היגיון. אני מציין זאת כי מי שעוקב כמוני אחר ארצות־הברית בעיקר דרך המתווכים בתקשורת הישראלית מקבל את הרושם שהדמוקרטים הם אנשים נורמטיבים והרפובליקנים הם אוונלגיסטים מטורללים במקרה הטוב, ודרומיים חמושים שהתחתנו עם בת דודה שלהם במקרה הפחות טוב. אבל וואלה, אני פוגש פה אנשים שמרנים חכמים, מתונים שמכירים היטב בחולשות של טראמפ כאדם די פגום, אבל יודעים לספר לי גם על התבונה שיש בחלק גדול מהדברים שהוא עושה. גם ספציפית ביחס לישראל וגם מול הטרלול הפרוגרסיבי שמשתולל בקצה של המפלגה הדמוקרטית וגורם לה נזקים שמזכירים את אלה שהשמאל הקיצוני בישראל גרם לגוש השמאל־מרכז כולו. הם מסבירים לי שדווקא טראמפ כאדם הזוי ומפוקפק מצליח להביא אל קיצו את שלטון האליטה שאיפשרה לארצות־הברית לשקוע, כיוון שזה שירת את האינטרס שלה והפך אותה לעשירה יותר, בתהליך שהרים אותם, אבל דפק את עובדי הכפיים ובני המעמד הבינוני הנמוך עליהם הם אהבו להתנשא ולהטיף מוסר.

נחזור לחיים עצמם: אני רוצה לפנות מכאן, חוף הים במיאמי, לשר הביטחון של ישראל, הלוא הוא בנימין נתניהו, אדם שאני מחזיק ממנו כמדינאי בחסד וגם כמנהיג חזק, ודווקא בשל כך אני חייב להביע אכזבה עמוקה ממצב הביטחון האישי באזור שבו אני גר. כי עם כל הכבוד לביקורי הניחומים המרגשים שלך (שתמיד יוצאים לתקשורת), אדוני ראש הממשלה, הייתי שמח יותר שתשקיע עוד מאמץ בלמנוע את הצורך בהם. ואינני מיתמם. מאה שנים רודף אותנו האויב הערבי. המחבלים בעזה לא צריכים סיבה כדי לירות על העוטף, חיזבאללה לא צריך תירוץ כדי לאיים על תושבי הצפון והמחבלים המטונפים מהגדה לא צריכים סיבה חדשה כדי לנסות להרוג בנו. עצם קיומנו פה בארץ הזו, היא סיבה מספקת עבורם כדי לדקור ולדרוס יהודים חפים מפשע. אני גם מניח בצד את העובדה שאנחנו עסוקים בהתגוננות ולא ביוזמות התקפיות, אני מניח רגע גם לעובדה שלהיות מחבל פלסטיני זה להביא כבוד למשפחה שלך וכסף חודשי מאבו־מאזן, ואפילו לעובדה שבג"ץ לא מאפשר במקרים רבים להרוס את ביתם של המחבלים לא אתייחס כעת. אני כרגע מבקש להיות מאוד קונקרטי, אדוני ראש הממשלה, ולדבר איתך על גוש עציון. כי במקום לא גדול שיש בו לא מעט כוחות ביטחון נשחטים שוב ושוב יהודים והתחושה היא שהצבא נערך בכל פעם לפיגוע שהיה ולא לזה שיהיה. ההרגשה היא שחסרה יצירתיות. שחסר דמיון. הנה למשל דברים שאני, במוחי הדל, חשבתי עליהם במהלך השבת שאחרי אירוע הדריסה: במקום להשקיע כסף במיגון הטרמפיאדות ובהוספת חיילים, למה שלא יהיה שאטל שייסע בין היישובים וייקח את הטרמפיסטים אל מחוז חפצם? כמה תעלה הסעה שתעבור כל שעה עגולה בכל תחנות גוש עציון ותייתר את הצורך בטרמפים? מדוע גם שהאוטובוסים לא ייכנסו לתוך היישובים, ויחסכו מהנוער את הצורך לעמוד לבד בתחנות בכביש המנהרות? ומה בעצם הקדושה שאנו מייחסים לש"ג ביישובים? הם יושבים תקועים בבוטקה שלהם. למה שמכוניות לא ייכנסו לבד, בלי שומר קבוע בשער אלא על ידי זיהוי אלקטרוני, והשומרים יפטרלו בין היישוב לתחנה, המקום המסוכן באמת? אינני איש ביטחון, אדוני ראש הממשלה, אבל אם תרצה עצות אולי תפנה לשרים בממשלתך. יש כמה כאלה שכבר הוכיחו יצירתיות ויכולת. השרים גלעד ארדן וח”כ ניר ברקת למשל, שפעלו בזמנו נגד גל הסכינאות בירושלים, שהיה נראה כמשהו שאי־אפשר להתגונן מפניו, ומיגרו אותו כמעט לחלוטין; או נפתלי בנט, שכבר הוכיח בצוק איתן שיש לו יכולת לאתגר את המערכת. אנחנו תושבי גוש עציון מאמינים ביכולות שלך. מחזיקים ממך. רובנו רוצה גם שתהיה ראש הממשלה (בנושא הזה אני בעמדת מיעוט…) אבל האמת צריכה להיאמר: יש לנו תחושה קשה של הפקרות ביטחונית.

לקראת סיום אציין כי הגעתי למיאמי כדי לפגוש אנשים שאם מה שהם מתכננים לעשות יצליח, העולם כולו יכיר אותם (אכתוב על כך בהרחבה בקרוב). שוחחתי פה עם ישראלים שאוהבים את הארץ שלנו מאוד, אבל גם מרגישים פה בבית; והבנתי שהפער בין העונג של החופשה לבין החרדה ממה שקורה בגוש עציון הוא בדיוק הפער שבו מתקיימים חיינו. וזה מה שמגדיר אותנו כישראלים. זה – והיכולת להגיע לארץ זרה ואחרי חצי יום לצאת בסירה עם אנשים שחיים פה עשר ועשרים שנה, אנשים שלא הכרת, ולהרגיש לרגע כמו חבורה אחת גדולה, רק בגלל שכולנו נולדנו בישראל. שבת שלום.