שנה של טוב ורע

ביום שני לקחתי את בני בכורי לאוטובוס לתל השומר. בתחושה שלי, אך אתמול אחזתיו בידיי לראשונה – והנה הוא מתחיל טירונות. וכאשר חיבקתי אותו הרגשתי לרגע את הדבר המיוחד הזה שכל ישראלי מרגיש בשעה שבנו מתגייס. לרגע אחד של חסד זה נהיה מוחשי מאוד: אנחנו חלק מהדבר הזה שקרוי נצח ישראל. אנחנו חוליה בשרשרת. מיד אחזור לבן שהתגייס, אבל הנה משהו על היום הכי טעון ומוזר שהיה לי בשנה החולפת: לפני כמה שבועות, ביום שבו אחי הגדול התעתד לחתן את בנו במושב שורש אשר ליד ירושלים, בישרה לי אפרת שדודתה היחידה נפטרה. ההלוויה נקבעה לשעת הערב, שהרי לא מלינים את המת בירושלים. וכך יצא שבירכתי…

להמשך קריאה שנה של טוב ורע

יש לכם שיחה ממתינה

יש דוכן פלאפל ליד מחנה יהודה שהבעלים שלו מצטלם איתי כמעט בכל פעם שאני עובר שם. הוא גם מראה לי תמיד את קיר המפורסמים שהצטלם איתם. לאחר כמה פעמים שהצטלמנו, אמרתי לו ששמתי לב שאנחנו אמנם מצטלמים שוב ושוב, אבל איכשהו לקיר - התמונה שלי לא הגיעה. יש לך תמונות של פרס ונתניהו וסלב מהוליווד, אמרתי לו, ראש העיר הצטלם פה, ואין לי טענות. כבודם במקומם. אבל שמע, יש פה גם שחקני ספסל של הפועל קטמון ושחקן משנה מסברי מרנן.  גם יומך יגיע, השיב, אני פשוט מחכה לתמונה טובה. בערב הראשון של ראש השנה בכיתה ט' הלכתי לסעודת חג אצל חבר של אבא…

להמשך קריאה יש לכם שיחה ממתינה

מאני טיים

באחד מימי החופש הגדול והנפלא שממש כעת מתפוגג לו, רגע לפני שעידו נכנס לסרט קולנוע עם יונתן, אמרתי לשניהם שאני אמתין להם בחוץ ואם במקרה הם לא מוצאים אותי או שהם יצטרכו עזרה, שייגשו לאיש מבוגר ויראו לו את מספר הטלפון שלי, שאותו רשמתי להם על היד. יונתן שהתעניין בכך שציינתי דווקא איש מבוגר הביט בי ושאל: אפשר לגשת גם לאישות? באותו הרגע נמסתי מהטעות הלשונית המקסימה, אבל גם התעצב ליבי, משום שזה היה אחד מאותם רגעים שהם כה קסומים שאתה מתגעגע אליהם תוך כדי הווייתם. כשאפרת חגגה ארבעים והיינו בחוף הים בזנזיבר הרגשתי את זה, הנאה שמהולה בעצב על כך שהחופשה עתידה…

להמשך קריאה מאני טיים

קומסי קומסה

ברשותכם, סיכום חוויות ספורדי מחופשה בפארק בדרום צרפת. נקודה ראשונה: במהלך כל החופשה הייתה לי הרגשה ששכחתי משהו בארץ. נחזור לזה בהמשך. העניין השני מעט מוזר, אבל נסו לזרום איתי. אני חושד שזה משהו שיצחיק מתי מעט, אבל עבור אלה שיבינו, אקח את הסיכון. מדובר בז׳אנר שאני מכנה ״מתיחות ללא מניע״. אתה מותח אנשים בלי סיבה הגיונית, סתם משחק להם בראש. אז ככה: ישבתי בג׳קוזי באזור הבריכות הגדול בפארק. הייתי עם הבת שלי. איתנו בג׳קוזי היו שתי בחורות מצרפת ושני בחורים מסנגל. כדרכנו בג׳קוזי פתחנו בשיחה. יש אנשים שהמנהג הזה נראה להם משונה, אבל בעיניי לשבת בג׳קוזי עם זרים זה כשלעצמו דבר משונה,…

להמשך קריאה קומסי קומסה

בטלטול

שאלה: מה זיכרון הילדות הראשון שלכם? מה הדבר הראשון שאתם זוכרים מעצמכם? קחו כמה דקות לשחזר. נחזור לזה בסוף. לפני כשבועיים הייתי במלון באילת והלכתי לספא. בשלב מסוים אפרת נעלמה לי, אז החלטתי להמתין לה על נדנדה שהייתה שם ליד הבריכה החיצונית. התיישבתי וחיי השתנו. כך לפחות הרגשתי. סימסתי לאפרת: בואי מהר אני יושב על הדבר הכי נוח שישבתי עליו מימיי. אפרת לא התרגשה, אבל החלטתי שאני חייב לרכוש לעצמי בדיוק נדנדה כזו. חיפשתי את שם היצרן על הנדנדה, וראיתי שיש איזה טלפון עם קידומת 04. צילצלתי למספר וענה לי אדם מבוגר וחביב מחיפה. שאלתי אם הם מוכרים את סוג הנדנדה הזו שעליה…

להמשך קריאה בטלטול

בראש של שמאלני

הטור הזה מופנה אליכם, אחי הימנים. אני רוצה לשתף אתכם במחשבות שהתגבשו אצלי לאחר חודש של הקשבה אינטנסיבית לחברים ומכרים מהשמאל הציוני. במהלך חודש גזרתי על עצמי, בשיחות עם אנשי שמאל, לא להשמיע ‑ רק לשמוע. עשיתי ניסוי כזה. רציתי לבדוק לעומק את מה שהם מרגישים. כי בעמדות אני איתכם, אחיי הימנים. גם אני לא חושב שיש בישראל מזימת הדתה זדונית (יש תופעות מקומיות שיש לטפל בהן); אני לא סבור שישראל הופכת לפשיסטית; וכשמישהו אומר שיש פה אפרטהייד אני מרגיש שנגמרו לו הטיעונים. זאת ועוד: אני בדעה כי הכלכלה משגשגת והביטחון האישי במצב טוב יחסית, וגם המדיניות שלנו בגבולות הדרום והצפון קשוחה אבל…

להמשך קריאה בראש של שמאלני

כנגד כל הליקויים

נדמה כי פעם בחודשיים מסבירים לנו שיש בלילה ליקוי ירח שלא היה כמותו מאתיים שנה, ובלית ברירה אתה חייב לצאת עם הילדים ולבהות בקסם המפוקפק הזה. שעה וחצי הסתכלתי לשמיים בשישי שעבר — מתתי לישון אבל הלחץ החברתי הכריע אותי — בהיתי באיזו נקודה מוארת זמן רב עד שהתחוור לי שאני מביט במנורת רחוב. אני חייב להודות שטרם הבנתי את הטיעון הזה של "פעם במאתיים שנה": מדוע העובדה שמשהו מתרחש פעם במאתיים שנה מחייבת אותי לצפות בו? העובדה שזה קורה פעם במאתיים שנה לא הופכת משהו למעניין, חברים. מדובר בירח שאולי יש לו גוון כלשהו. מה בעניין הבינוני הזה עוצר נשימה? ואם פעם…

להמשך קריאה כנגד כל הליקויים

עיר מקלט

בשבוע שעבר טסתי להופיע באילת, וכמו תמיד נהניתי לראות איך בשדה דֹב נדמה שכאילו יש בדיקות אבטחה חביבות כאלה ולא מאוד מחייבות. כולם שם מנסים להיראות רציניים, להתנהל כאילו זה כמו כל טיסה, אבל תכלס, התחושה היא שאם לא הבאת תעודה מזהה, אתה יכול להיכנס עם טלכרט. אהבתי גם שלמרות שהמטוס עצמו קטן יותר מבריכת כדורים בקניון קצרין, שאלו אותי אם אני רוצה לשדרג לביזנס בשמונים שקלים. מובן שלא רציתי. זה כמו לשלם כסף באוטובוס כדי לשבת מקדימה. אפילו וילון שיפריד בין הביזנס לפשוטי העם אין שם. בטיסה עצמה נכנסנו לכיס אוויר ובגלל שזה מטוס קטן זה היה ממש מלחיץ אבל הטייס הרגיע…

להמשך קריאה עיר מקלט

מורשת קרב

כל מי שגדל בציונות הדתית יודע ומכיר את התופעה: בחורים דתיים מתגייסים וכיפתם נושרת במהלך השירות הצבאי. לפעמים היא תחזור לאחר מכן ולעיתים לא. זה תהליך שיש מי שעצוב ממנו ויש מי שרואה בו עניין בלתי נמנע, אבל אין מי שמכחיש את קיומו. מה שאין זו תופעה הפוכה של חיילים חילונים שמגיעים לצבא ובמהלך השירות מחליטים להפוך לדתיים. מסיבה זו מוזר לשמוע לאחרונה דאגות וטענות של "הפורום החילוני" על הדתה בצבא. באופן אישי אני זוכר את תחושת הזרות שחשתי, כמי שהגיע מבית דתי, כשעשיתי את השבתות הראשונות שלי באותו אוהל עם מי שאינם שומרי שבת. זה משונה וזה מאתגר, אבל אני חייב לומר…

להמשך קריאה מורשת קרב

המתפשטים, המתגלגלים והיורקים

פרולוג. נדמה שרק אתמול התחלנו, והנה כבר ביום ראשון הקרוב גמר המונדיאל. אין ספק שהזמן עובר מהר כשבמקום לכתוב חומרים למופע חדש צופים בכדורגל (המנהל שלי שאל אותי, "עד מתי תגיד שאין לחץ, כי יש לך עד החגים?״ ״עד החגים״, עניתי לו). נראה שיש הסכמה שהמונדיאל הזה היה אדיר, ושמעתי מישהו אומר שכדורגל זה משחק כל כך מרגש - רק חבל שלא משחקים אותו גם בארץ. ואכן, צריך להודות שכשחושבים על ערן לוי, ובכן, זה פחות מזכיר כדורגל בלגי ויותר וופל בלגי. אני זוכר שהלכתי פעם עם הילדים למשחק של נבחרת ישראל בטדי והנבחרת שיחקה כל כך גרוע, שאחרי המשחק הגיעו ילדים חולי סרטן…

להמשך קריאה המתפשטים, המתגלגלים והיורקים

קרחנה

הגיע הזמן לומר זאת: אין מספיק רגישות ואין מספיק התייחסות אלינו, קהילת הקירחים בישראל. אין מספיק הבנה ואמפתיה לסבל שאנחנו עוברים, לזלזול שיש בנו. אנחנו קבוצת מיעוט חבוטה ונטולת זכויות. הרווחה בישראל לא מכירה בכאב שלנו, שלא מעורר שערה (סליחה על זה). הקרחת שלנו היא בדיחה. כולם צוחקים עליה, גם בנוכחותנו. אבל למה בעצם? הרי לא צוחקים על גמדים, ולא צוחקים על גידמים ובוודאי שלא על גמדים גידמים (יש שישה כאלה), אז מה רוצים מאיתנו הקירחים? אנחנו בחרנו בקרחת הזו? למה אתם משוכנעים כל כך שהתאוששנו מהטראומה, שזו עבורנו סתם שערה בכוס תה (שוב סליחה)? הרי גם לנו היה שיער. נולדנו איתו. חיינו…

להמשך קריאה קרחנה

קרקס מוסקבה

לא רוצה להרוס את הכיף ולחרב את האווירה, אבל את האמת לא אכחד מכם: המציאות מורכבת, סבבה? כי מצד אחד להיות במוסקבה בימים האלה זו חוויה מענגת ממש. באמת. יש משהו בלתי נתפס ברב־תרבותיות הזו שיש פה ברחובות: אתה פוסע לך בכיכר האדומה, וקבוצות של אוהדים בני לאומים שונים שרים ורוקדים, ובאוויר יש קרנבל ותחושה שהעולם הזה הוא מקום מתוקן ואופטימי שבו כולם מבינים שהכל זה רק משחק, ולכולם יש משאלה אחת בלבד ‑ להיות ביחד ולחגוג מכל הלב. עכשיו עזבו את זה שהמשחקים ברובם פשוט מעולים. כשאתה מסתובב פה לפני ואחרי המשחקים, כשאתה באצטדיון או באזורי ההקרנה (שגם אליהם מגיעים עשרות אלפי…

להמשך קריאה קרקס מוסקבה

שאלת ראש הממשלה

כמה שאלות למתנגדיו הקולניים של ראש הממשלה, אלה שמבחינתם האיש אשם כל עוד לא הוכח אחרת: מה עם חזקת החפות? היא מעניינת אתכם? היא חשובה לכם כאזרחים במדינה דמוקרטית או שהתיעוב לביבי גובר עליה? מדוע אתם קוראים לראש הממשלה להתפטר על בסיס חשד בלבד? נניח שאתם משוכנעים שנתניהו ייצא אשם, לא עדיף להמתין עד שזה ייקבע במסמרות? האין זה תקדים מסוכן לחייב ראש ממשלה להתפטר בגלל חשד בלבד? ומה בעצם כל כך מפחיד בעיניכם בתיק 1000? הרי זה התיק שעוד הכי קל להבין - איש ציבור קיבל מתנות - אבל אתם באמת מסוגלים להבין איפה פה השוחד החמור? זה לא קשור לשנאתכם את נתניהו?…

להמשך קריאה שאלת ראש הממשלה

רוח סתיו

בספרו של אשר שכטר, "רוטשילד: כרוניקה של מחאה", שנכתב על המחאה החברתית, מתואר כיצד התגלעה באחת ההפגנות מחלוקת קשה בין איציק שמולי לסתיו שפיר. לפי המתואר שם, שמולי לא הסכים לעלות לדבר אם אין דגל ישראל על הבמה ואם לא ישירו את "התקווה". שפיר לעומת זאת הסבירה שעם הדגל אין לה בעיה (באמת תודה), אבל עם המנון התקווה קשה לה, כי לא כל הישראלים יהודים (להגיד להם בוקר טוב היא לא תמיד מקפידה, לפי ח"כ זחאלקה, אבל האפשרות שייפגעו מנוסח ההמנון מאוד הדאיגה אותה). חשוב לציין שהדברים אירעו לפני שנבחרה לכנסת, אבל בעיניי יש בסיפור הזה משהו שמסביר את הבעיה של השמאל הישראלי…

להמשך קריאה רוח סתיו

משתמש קצה

ברשותכם, נתחיל מזה שהחל משבוע שעבר אני נשוי 20 שנה, ואני כותב את השורות הללו מהכינרת היפה שאליה נסעתי עם אפרת כדי להופיע ואז להישאר קצת ולציין את המאורע המרגש. רננה רז טוענת שהכינרת מתייבשת, אבל מהחדר שלי במלון כרגע היא נראית אחלה. אולי זה חשבון הבנק של רננה רז שהתייבש והיא דחפה לנו קמפיין. אבל הטור לא יוקדש במלואו לעשרים שנות, כי האמת הכנה היא שגם אם ארצה, לא אוכל להסביר מה אני מרגיש כשאני חושב על כך שעוד מעט אפרת ואני נהיה יותר שנים יחד מלחוד. זה באמת נס גדול שלא אפסיק להודות עליו עד שאעצום את עיניי באחרית ימיי. בשבת…

להמשך קריאה משתמש קצה

תמיד לפלג, לפלג, לפלג

כמה שמחתי כאשר נטע ניצחה באירוויזיון. שמחתי בכל ליבי. בביתי שבגוש עציון האורות דלקו. גם בבתים הסמוכים היו אורות. כשהתברר שבסיכומו של דבר קפריסין קיבלה פחות נקודות מאיתנו, הרעש נשמע למרחוק. קפצנו עד הגג, כמו כולם. זה היה רגע מיוחד, רגע שנזכור. אבל למחרת, בעודי באופוריה של הזכייה, נתקלתי בסטטוס שפירסמה חברת הכנסת סתיו שפיר, ואני מודה שהדברים שהיא כתבה הכאיבו לי. "מה שניצח אתמול", כתבה שפיר, "זה כל מה שביבי, בנט והסמוטריצ'ים מנסים להרוס לנו", ומיד הוסיפה שלא במקרה החגיגות היו בכיכר רבין ולא בישיבת עלי. איזה משפט מכוער. בתחילת הסטטוס היא הספיקה לכתוב שהניצחון הוא נגד הפלגנות והופ, משפט לאחר מכן…

להמשך קריאה תמיד לפלג, לפלג, לפלג

מכה קלה בכנף

הסיפור הזה יתחבר אסוציאטיבית למגילת רות וגם לנטע ברזילי, אבל הוא מתחיל בשבוע שעבר בירושלים. אני יושב ברכב. הרמזור אדום. אני אמור לפנות שמאלה לכביש בגין. זהו בוקר שמח בירושלים. אמנם אני ליד טדי, ימים לאחר שהפועל חיפה זכתה בגביע המדינה, וידוע כי אדם קרוב אצל עצמו ואצל עניי עירו והייתי שקוע בצערם של הירושלמים המתוקים שכל כך רצו לשמוח, אבל הבוקר יום חג: השגרירות עוברת לעיר. מגיעה לה לירושלים השמחה הזו, אני חושב. והנה קול רעש קוטע את מחשבותיי. אני שומע חבטה וזז קלות. אני מביט במראה ורואה שרכב נכנס בי מאחור. אני מזהה את הרכב הזה. ברמזור הקודם שמתי לב שנוהגת…

להמשך קריאה מכה קלה בכנף

מדורת השבט

אריאנה מלמד איכזבה אותי. היא כתבה טקסט מעליב ומבועת על ההילולה השנתית במירון, ואני מודה כי למרות שהיה לי ברור שטקסט מסוג זה יפורסם ב"הארץ", לא חשבתי שהיא תהיה זו שתחתום עליו. מלמד כתבה בעבר טקסט נפלא על מגוריה בסביבה שיש בה גם חרדים. היה נראה שיש לה היכולת להעריך את האופן שבו מכבדים אותה שם, ובאופן כללי, מכתיבתה ניכר כי בשונה מכמה מעמיתיה לעיתון, היא יודעת לקבל את האחר, לא רק כשמדובר בפלסטיני. אבל העובדה המצערת לפיה גם כותבת כמלמד ישבה מול ערוץ 20, ראתה את מה שבעיניי הוא מחזה נפלא - שידור חי של יהודים החוגגים על קברו של רשב"י -…

להמשך קריאה מדורת השבט

השמן עם הסטורי

מתי הבנתי שהשמנתי בהגזמה? כשהייתי משוכנע שהפלסטינים ערכו את מחאת הצמיגים כדי לרמוז משהו שקשור אליי. היה לי ברור לגמרי שהם בעצם אומרים: על עזה יש מצור, פה יש לנו מחסור ותראו את הבטן של דאום, וואלה יופי. כמה הוא אוכל, כמה צמיגים, בואו לגדר! מה הזמן מסמן לי, זה הכל שאריות של החגים. כמה עליתי במשקל? הנעליים לא נסגרות לי פתאום. להתקלח לוקח לי הרבה יותר מדי זמן. לפעמים אני מותש באמצע מרוב גוף לסבן. שקלתי להתחיל ללכת למכונים לשטיפת רכב או להתקלח בחלקים, לעשות לפעמים רק שטיפה חיצונית. פעילות גופנית, אגב, לא מעניינת אותי. כולם סביבי רצים אבל בואו, בכל מרתון…

להמשך קריאה השמן עם הסטורי

אדוני הארץ

הלוואי וכל מה שנזכור מיום העצמאות ה־70 זה את דבריה של מרים פרץ, ששפכו מים קרים על אומה שהתעייפה מטקס משואות מביך, שחולל על ידי נתניהו. אישה גדולה, פרץ. כמו אם המביטה על ילדיה, היא איננה מתכחשת לחולשות ולפגמים של ישראל, רק מצהירה, בפשטות, על אהבתה למקום הזה. יום לאחר שגרוסמן הסביר בטקס הזיכרון האלטרנטיבי למה ישראל היא פחות בית (בין היתר הוא טען ש"צלפים הורגים בעזה עשרות פלסטינים, רובם אזרחים". שקר מוחלט), מרים פרץ בחרה להסביר איך למרות הכל, היא תעשה הכל כדי להרגיש בבית.  אבל לא מדובר רק בנקודת מבט. גם העובדות הן לטובת המקום הזה. העיתונאי יוסי קליין כתב לאחרונה…

להמשך קריאה אדוני הארץ

שינויים בהרגלי הצריח

היה רגע נפלא ובלתי נשכח שחוויתי בשירות הסדיר במהלך תרגיל חטיבתי, ממש ברגע השיא של התרגיל הזה, אם לדייק. רק אז הרגשתי באופן העוצמתי ביותר את מה שיכולים לעשות טנקים כאשר הם שועטים ביחד אל עבר מטרה. אני זוכר שדהרנו עם הטנק קדימה באזור פתוח וכשהבטתי דרך חלונות הנהג הצרים (נדמה לי שקוראים לזה פריסקופים או משהו כזה), נפרסו בפניי עשרות טנקים מימין ומשמאל שדוהרים כמונו אל אותו יעד, וכולם יורים פגזים ונשק קל בתזמורת אדירה של אש ורעם. שריונרים בכל המבצעים האחרונים לא פוגשים כבר בסיטואציות האלה, שכמותן אירעו בששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. אין היום קרבות שריון, טנקים מול טנקים, אלא…

להמשך קריאה שינויים בהרגלי הצריח

היום של כולנו

אם יש ישראלי אחד שהבין אחרת, ראוי בשבילו להבהיר: היום הזה שייך לכולם. כן, גם לכם, אנשי השמאל. היום הזה אינו שלנו. המדינה הזו לא שייכת לא לביבי ולא למירי. לא רק לנו בימין חשוב הדגל. לא רק אותנו מרגשים החיילים וההמנון. המדינה הזו נבנתה על ידי כולם והיא שייכת לכולם, ואני באמת ובתמים לא מזלזל בקושי של חלק מכם, חברי השמאלנים, ליהנות באופן מלא מחגיגות שמובילים אנשים שאתם מאמינים שמסבים נזק למדינה. יתרה מכך: יש משהו מעורר התפעלות בצער שאתם חשים מכך שהמדינה הזו לא הולכת בדרך שאתם מאמינים בה. אם המדינה הזו לא הייתה חשובה לכם, הייתם אדישים. ואתם לא. אתם מוחים…

להמשך קריאה היום של כולנו

משחק החיים

עפרה פליקס נרצחה ב־1995, בפיגוע ירי ליד צומת חלמיש, כשהייתה בדרך לביתה באלון־מורה. בת 19 במותה רב־סרן אברהם גביש נרצח ב־2002 כשמחבל חדר לבית הוריו באלון־מורה במוצאי חג הפסח. בן 26 בנופלו שבת בצהריים. אני בכיתה ד'. אנחנו באלון־מורה אצל משפחת פליקס, הדודים. יש להם בית גדול ויפה, אני זוכר שהתפעלתי בעיקר מן העובדה שהיו מעין שטיחים מקיר לקיר בחדרים ולדעתי היה גם סוג של חימום רצפתי, שהעיף לי את המוח. אחרי סעודת שבת יצאנו החוצה לשחק שתי מקלות. אני יודע שאמורים להגיד שני מקלות, אבל הטעות הנסלחת היא במקור. היינו שם אני ושלושה בני דודים שלי, בהם גם עפרה שהייתה בת גילי…

להמשך קריאה משחק החיים

מסע ומתן

אבא שלי נהג לתת לאלה שנסעו לחו"ל קצת כסף שייתנו לצדקה כשהם מגיעים ליעדם, כדי שיהיו שלוחי מצווה וכך לא יינזקו במסעותיהם. שכן שלוחי מצווה, כך לימדונו חז"ל, אינם ניזוקים. מאליו ברור שגם אנשים שעושים מצוות יכולים להינזק, אבל יש ערך חינוכי במנהג הזה ובאמירה שטמונה בו. חשבו על בחור צעיר שהשתחרר מהצבא ובא לאבי, רב הקהילה, לספר שהוא נוסע לזמן בלתי מוגבל למזרח, ואבי - שיודע כמה הורי הצעיר חוששים מהטיול הזה ומהשאלה איזה ילד יחזור משם - מגדיר לו משימה רוחנית נוספת למסע: לתת צדקה (כלומר, לעשות בו דבר מה משמעותי). נזכרתי בזה כשאפרת הזהירה אותי שאסע בזהירות להביא את הסושי…

להמשך קריאה מסע ומתן

יאללה, המצרים על הגדרות

הכל היה תמיד מהיר ורועש ואינטנסיבי בפסח. אבא שימש כרב היישוב וכרבה של תנובה, ופסח היה סוג של מאני טיים עבורו. אני זוכר אותו תזזיתי ונמרץ וחסר מנוחה. זה התחיל בערימת הספרים הענקית על השולחן והטלפונים שהרים לרב איתן איזמן - חברו מימי מרכז הרב - כדי להתייעץ על כיוון מקורי לדרשת שבת הגדול (השבת שלפני הפסח); המשיך עם מכירת החמץ של כל היישוב, כולל כמובן אלה שהיו מגיעים בבעתה חצי שעה לפני הסדר ומספרים ששכחו למכור, ואבא היה מרגיע אותם ומספר בחיוך שגם יום אחרי הסדר יהיה מי שייזכר שלא מכר; והייתה גם הגעלת הכלים, שעות ארוכות שאבא מפקח ומבצע בעצמו את…

להמשך קריאה יאללה, המצרים על הגדרות

משחק מכור

קוראים לי חנוך דאום ואני מכור לדיאט קולה. הגיע הזמן להכיר בכך. להודות בחולשה הזו, לפחות בפני עצמי. לחדול מלהסביר לאפרת שאני יכול להפסיק עם זה מתי שבא לי, כי האמת היא שבלי דיאט קולה אני בקריז. ובעצב. וכואב לי הראש. ויש לי סחרחורת. יש לי דיאט קולה ליד המיטה. קבוע. שמא אתעורר צמא בלילה. וזה דבר שקורה. אפרת כל כך שונאת את זה, את קול פתיחת הבקבוק בארבע לפנות בוקר. "מה יהיה איתך", היא ממלמלת ומסתובבת לצד השני. היא לא יודעת שיש לי גם בקבוק דיאט קולה במחבוא במקלחת, שאני לפעמים קם לשתות ממנו, כדי שהיא לא תתרגז. יש לי בקבוקי דיאט…

להמשך קריאה משחק מכור

חנוך בארץ המראות

אינני זוכר מה הרגע המדויק שבו אפרת החליטה שאני הגבר שהיא רוצה להתפשר עליו, אבל אצלי זה רגע שמאוד קל לזכור, משום שהרגע שבו ידעתי בידיעה ברורה ומוחלטת שאפרת היא האישה שאני משתוקק ואף צריך לחלוק עימה את חיי, היה הרגע הראשון שראיתי אותה. זו האמת לאמיתה, האמת ואין בלתה. זהו רגע שאני זוכר היטב, כי כשהוא התרחש ממש אמרתי לעצמי – הנה האישה שתהיה אם ילדיך. ישבתי ברכב של אמי ליד בנק המזרחי בגבעת שאול בירושלים, וחיכיתי שאפרת תרד מבית אמה לדייט הראשון. זוג חמוד, שהבחור שלמד מעליי בישיבה והבחורה שלמדה מעל אפרת במכללה, החליטו להכיר בינינו, ואני נזכר כעת שקניתי להם…

להמשך קריאה חנוך בארץ המראות

הלוואי ולא יהיו בחירות עכשיו

אין לי שום דרך להסביר עד כמה אני נעדר כוח וחשק לבחירות כעת ולקטטות הרחוב שמתלוות לכך, אבל במידה שיהיו בחירות אני יודע להסביר מה אני מתפלל שלא יקרה הפעם: אני מתפלל שנתניהו לא ילך על הראש של החוק בקמפיין. כי זה יהיה רע ומסוכן. אני מדבר על קמפיין נוסח "הוא זכאי", כזה שהופך את הסיטואציה ואומר לאזרחים: מתבצעת פה הפיכה מסוכנת, המשטרה והפרקליטות ביחד עם השמאל פועלים בשחיתות, ורק אני נקי כפיים. אני באמת חושש מהנימה הזו, שאולי תביא תשואה מסוימת בשוליים, אבל תיצור משבר אמון עמוק מדי עם מוסדות המדינה ושלטון החוק, משבר שסופו, כמו שאומרים, מי יישורנו. אני גם מתפלל…

להמשך קריאה הלוואי ולא יהיו בחירות עכשיו

שחקן, נשמה

אני אוהב לצפות בכדורסל. כל התקפה היא מבחינתי חידה שהקבוצה התוקפת מנסה לפתור; כל פוזישן הוא מערכה. חוץ מהמשחקים של הפועל ירושלים, שאותה אני אוהד, אני בעיקר אוהב לצפות במשחקי אן־בי־איי, אבל חרף פערי הרמה, גם במסגרות שמאפשרות לשחקנים ישראלים לבוא בהם לידי ביטוי. מסיבה זו הלכתי ביום שישי האחרון לראות את נבחרת ישראל משחקת נגד בריטניה; ומסיבה זו אני הולך לפעמים גם למשחקים פחות דרמטיים, גם אם הם חסרי חשיבות. לפני כמה שבועות נקלעתי למשחק כזה: היה זה משחק באולם הביתי של הפועל אילת. הייתי שם במקרה עם הסטנדאפיסט (המצוין) אמירם טובים, אז הלכנו לראות משחק של אילת המקומית נגד מכבי תל־אביב.…

להמשך קריאה שחקן, נשמה

זהו.

תנוח דעתכם, חבריי בשמאל: זה נגמר. אני יודע כמה אתם מתעבים את נתניהו. אני מכיר את הפסיכוזה הזו גם בחלקיה המוגזמים וגם בחלקיה הלגיטימיים. אני יכול רק לשער כמה מתסכל לחיות במשך כל כך הרבה שנים במדינה שמנוהלת על ידי אדם שאינכם מעריכים. אבל זהו זה. זה נגמר. איך בדיוק זה ייגמר לא ברור, מהו מועד הסיום הספציפי עוד לא ממש בטוח - אבל אלה זוטות. מדובר בפולקלור. אולי זה ייקח חודשיים ואולי שנה, אולי זה יהיה אלגנטי ואולי מכוער, אולי זו תהיה פרישה מוסכמת ואולי חלילה הליכה לבית הכלא, אולי זה יהיה על שוחד ואולי על הפרת אמונים, אולי זה יהיה באופן…

להמשך קריאה זהו.

עם המכנסיים למטה

הייתי אז בטירונות שריון בבסיס מרוחק, אי שם בצוקי עובדה, בואכה אילת. באותו יום שישי עליתי עם שחר על אוטובוס במטרה להתגלגל אל ביתי אשר ברמת הגולן. נסיעה ארוכה ציפתה לי, ולא זו בלבד אלא שהיא גם הייתה לאחר ליל שימורים: בליל חמישי שקדם לה לא עצמתי עין, כי המפקדים ערכו לנו לילה לבן. מסיבה זו, מותש כפי שלא הייתי מעודי, נרדמתי דקה לאחר שעליתי על האוטובוס, עוד בטרם הספיק הנהג לצאת לדרכו. הייתי זקוק לשינה הזו יותר משבן־אל זקוק לסטטיק. עברו יותר מ־20 שנה מאז, אבל את התנוחה שבה נרדמתי לא אשכח. נסו לדמיין אותה: שתי רגליי נשענו על המושב שלפניי, כך…

להמשך קריאה עם המכנסיים למטה

בולט בהיעדרו

כמה חודשים לפני הבחירות הראשונות שבהן אורי אורבך המנוח היה מועמד לכנסת, ישבנו בבית קפה לבקשתו, וחשבנו על סיסמת בחירות למפלגתו, הבית היהודי, שהייתה אז מפוצלת ממפלגת תקומה. אני הצעתי לו שילכו על הסיסמה: "הבית היהודי: דתיים נורמליים". הסיסמה הזו באה למתג אותם בשונה ממפלגתם של הסמוטריצ'ים והרבנים החרד"לים. אורבך אהב את הרעיון, אבל בלחץ חבריו הם הלכו בסוף על משהו אחר. נזכרתי באנקדוטה הזו השבוע, כאשר ראיתי את קובץ המאמרים החדש של אורבך שיצא כספר בהוצאת "ידיעות ספרים", שנקרא: "דתי נורמלי". וכשראיתי את שם הספר ועילעלתי בין דפיו נזכרתי שוב כמה חסר הקול של אורבך, שלא התבצר אף פעם בפוזיציה, וידע להפליג…

להמשך קריאה בולט בהיעדרו

זאב זאב

לפני כשבועיים פירסם זאב שטרנהל טור ב"הארץ" ובו הוא קונן כי מדינת ישראל נהפכה בעבור לא־יהודים ל"מפלצת האמיתית", על חוק הלאום "שנראה כאילו נוסח על ידי גרועי הלאומנים באירופה", ועל כך שלפנינו "לא סתם פשיזם ישראלי, אלא גזענות קרובה לנאציזם בשלביו המוקדמים". דבריו תורגמו כמובן לאנגלית והופצו באורח נדיב על ידי מקטרגי ישראל ברשת. טל רפאל מאתר "פרספקטיבה" נברה בארכיון והופתעה לגלות דבר מעניין: ישראל, לדידו של שטרנהל, עוברת את התהליך המסוכן  הזה שבו היא נהיית פשיסטית כמעט יובל שנים. משנות ה־70 לפחות. הנה מדגם מייצג: ב־2001 שטרנהל טען שהוא מתרה על סכנת הפאשיזם משנת 1973: "כמה חודשים לפני מלחמת יום כיפור פירסמתי…

להמשך קריאה זאב זאב

מונקי ביזנס

הכל בחיים זה עניין של הֶקשר, של קונטקסט. לפני כמה שבועות הגעתי ליערות הגשם באפריקה. אמרו לנו שנראה שימפנזים ממש מקרוב, במקום מחייתם הטבעי. בדמיוני ראיתי מאות שימפנזים מסתובבים בנחת ואני ביניהם, מצטלם איתם, משוחח קלות ונהנה בחברתם. דא עקא, שהיה שם שימפנזה אחד. בלבד. זה מה שמצאנו. המדריך המקומי החליט שנעקוב אחריו. וכך התחלנו עשרה אנשים לעקוב אחרי שימפנזה אומלל. כמו רות לנעמי, כך אנו לשימפנזה, באשר ילך נלך ובאשר ילין נלין. הוא הולך ואנחנו אחריו. הוא נעצר, גם אנחנו נעצרים, מאוד קרובים אבל לא קרובים מדי כדי לא להכעיסו. בשלב מסוים קלטתי כמה זה מוזר. כמה זה חסר קונטקסט. תהיתי מה…

להמשך קריאה מונקי ביזנס

סליחה, יש לכם את זה גם באקסטרה–שמאל?

יש מיזם מתוק מאוד שנקרא "קולולם". אנשים בכל הגילים ומכל גוני החברה הישראלית באים ושרים יחד. אותי זה מרגש. במוצאי שבת שעברה ראיתי כתבה יפה על הפרויקט הזה בחדשות 2 וחשתי תקווה. יש משהו נכון בעיניי בלהשאיר את המחלוקות בצד ולחפש גם את המאחד. זה אירוע שמבטא צורך אנושי ומקסים. מובן שלא הופתעתי כאשר למחרת השידור, בביקורת הטלוויזיה של "הארץ", פורסם טקסט קטלני על המיזם הזה, על הזיוף לכאורה שיש בו. הטקסט היה לגלגני, מתנשא. נזכרתי בספרה החדש של צביה גרינפילד, "התרסקות", שבו מנסה הכותבת להסביר לאחיה השמאלנים למה לא מקשיבים להם. למה גם הרעיונות ההגיוניים שלהם מאבדים אחיזה, והציבור עובר בחלקו לימין,…

להמשך קריאה סליחה, יש לכם את זה גם באקסטרה–שמאל?

רשימת חיסול

1 אנשים שלא אכלו כלום מהבוקר. 2 אנשים שמניילנים את השלט שלהם (מה הקטע?). 3 אנשים שגם ב־2018 אומרים לך שאתה חייב לקרוא את "מי הזיז את הגבינה שלי". שחררו, חברים, אף אחד לא הזיז לי את הגבינה. אכלתי אותה.  4 אנשים שכשאתה שואל איפה נמצא משהו שאיבדת, אומרים לך, "תיזכר איפה הנחת אותו". אם הייתי זוכר איפה הנחתי אותו לא הייתי צריך את עזרתך, דביל. 5 אנשים שמתחילים כל שיחת טלפון ב"איפה אתה". בוא תיגש לעניין, אדוני. כשארצה לדווח לך על המיקום שלי בקביעות, אשים אזיק אלקטרוני. 6 אנשים שמגיעים במדים לחתונה. בואו, לא הגעתם מצידון כרגע, יכולתם להחליף דקה חולצה באוטו.…

להמשך קריאה רשימת חיסול

ואהבת

בעת כתיבת שורות אלו אני בחוף המזרחי של זנזיבר, במלון בוטיק שנקרא "סופיה" (אני משלם מחיר מלא), וזה בלי ספק אחד המקומות המרהיבים והסוריאליסטיים שהייתי בהם בחיי. אני כותב את הטור על ערסל מול הים, ומעבר לקיר המפריד ביני לבין השכנים של המלון, מרחק 20 מטר ממני, יושבים עשרות ילדים מקומיים על הרצפה ולומדים בבית הספר של הכפר. אין כיסאות, אין שולחנות, אין חלוקה של כיתות לפי גילים וספק אם יש תוכנית לימוד. ובינתיים, מולי על החוף מסתובבים חליפות בני שבט המסאי, תיירים מאירופה ודייגים מקומיים; נשים עם מלכודות מיוחדות תופסות אצות לפרנסתן; ילדים בני המקום מחפשים סרטנים; שיירות של עיזים, ברווזים ולעיתים…

להמשך קריאה ואהבת

ארץ זבת חגב

לפני שאנסה לבדוק מה הפסדנו כשלא שמענו לעצתו של הרצל והלכנו על אוגנדה (ומה אוגנדה הפסידה), הנה משהו שעלה בראשי במהלך הימים הארוכים שהייתי כאן בדרכים: רוב הכבישים באוגנדה אינם סלולים. אנחנו נוסעים בדרכים המטלטלות ורואים לצידיהן ילדים ונשים שסוחבים מים. הם מניחים את הג'ריקנים על ראשם והולכים בגו זקוף. לכל ילד כאן באוגנדה יש שיווי משקל שבמערב יש רק למתעמלים אולימפיים. רוב התושבים כאן אינם מחוברים למים, אז כדבר שבשגרה הם הולכים ברגל לשאוב לעצמם מים מהבאר. ביום הראשון ליבי יוצא אליהם: מים, אני חושב, דבר כל כך בסיסי, וכמה הם מתייגעים כדי להשיגו. אבל השעות בדרכים חולפות, ואני שם לב שהילדים…

להמשך קריאה ארץ זבת חגב

מצב המהומה

בשבוע שעבר חתמו כל מיני אנשי שמאל על עצומה שבה קראו לפטר את אברי גלעד בגלל דברים די אגביים שאמר בשש ורבע בבוקר. בין שלל הטיעונים שלהם, הם גם הסבירו שיש פלסטינים אשר נעצרים כשהם כותבים דברים מסוג זה בפייסבוק. עכשיו, הניחו לכך שבניגוד לחלק מאותם עצורים, לא באמת נשקפת סכנה שגלעד יבצע פיגוע (מקסימום ינחה שעשועון חדש. נתמודד), ותסבירו לי את ההיגיון בטיעון שלהם. כלומר: אם אתם בעד חופש הביטוי, אדרבה, תיאבקו בשביל הפלסטינים, שלטענתכם נעצרים על סטטוסים בפייסבוק. אבל למה לסתום גם את הפה של אברי גלעד? זה לא נגד עקרון חופש הביטוי, שאמור להיות חשוב לכם? אתם באמת רוצים לחיות…

להמשך קריאה מצב המהומה

גשם, רד כבר גשם

בכל שבת, לאחר התפילה בבית הכנסת ברמת הגולן, היה אחד האורחים מתבקש לומר דבר תורה בפני הציבור. שבע דקות, זה הזמן שהקציב אבי לדוברים, והוא עמד על כך שלא יגלשו מעבר לכך. זה אולי נשמע לכם פרט שולי, אבל בילדותי, כשהבטן קירקרה והמחשבות נדדו לצ'ולנט של אמא, חשבתי שזו ההנהגה המופלאה ביותר שיש. יש לי הפרעות קשב, כך שלא הצלחתי בדרך כלל להקשיב גם לשבע הדקות, אבל את הפעם ההיא אני זוכר: אורי אליצור המנוח, שהגיע מעפרה לקרובי משפחה שהיו לו ביישובנו, הוא שעלה לדבר. מהרגע הראשון היה משהו בבהירות המחשבה שלו שהיפנט אותי. משהו ביכולת לפשט רעיון ולהיות ברור ומאורגן. זו הייתה…

להמשך קריאה גשם, רד כבר גשם

שאבעס!

יש בגמרא סיפור שאני מאוד אוהב, אולי בגלל הנאיביות המתוקה שלו: "מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁיָּצָא לְטַיֵּל בְּכַרְמוֹ בְּשַׁבָּת, וְרָאָה שָׁם פִּרְצָה אַחַת, וְחָשַׁב עָלֶיהָ לְגָדְרָהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר: הוֹאִיל וְחָשַׁבְתִּי בְּשַׁבָּת לְגָדְרָהּ, אֵינִי גּוֹדְרָה עוֹלָמִית (כלומר, מכיוון שהמחשבה לבנות גדר עלתה בי בשבת – לעולם לא אבנה את הגדר). מָה פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אִילָן אֶחָד שֶׁל נִצְפָּה גָּדַל בְּתוֹכָהּ וּגְדָרָהּ, מִמֶּנָּה הָיָה נִזּוֹן וּמִמֶּנָּה הָיָה מִתְפַּרְנֵס כָּל יָמָיו". אני יודע מה חלקכם חושבים כעת: שזה בולשיט, שזה סיפור סכריני מדי שמבטיח דברים שאי־אפשר לפרוע. אבל זה בדיוק היופי של הסיפור בעיניי — שהוא לא מציאותי. הוא נועד לחבר אותך אל האפשרות…

להמשך קריאה שאבעס!

איפה הילד?

1. לפני שבוע וחצי אפרת ביקשה ממני - רוצה לומר ציוותה עליי - ללכת לבית הספר של עידו בעשר וחצי בבוקר ולהשתתף באיזו פעילות מקסימה, שעל אודותיה אפרט בהמשך. סימסתי לה, "אני מסכים", היא סימסה לי: "כאילו שיש לך ברירה", ויצאתי לדרך. "רק שים לב שהכיתה של עידו", סימסה אפרת רגע לפני שהחניתי את הרכב, "היא בקומה למטה, לא כמו שנה שעברה". "סבבה", השבתי ונכנסתי לבית הספר כדי לקרוא לעידו. עד כאן הכל כשורה, עולם ישר אני רואה. אלא שהחל מרגע זה התחולל אחד האירועים המביכים ביותר שקרו לי בשנים האחרונות, שאמנם נמשך כרבע שעה בלבד, אבל הזמן נדמה בעיניי לנצח: בתחילה ירדתי…

להמשך קריאה איפה הילד?

הפוך, חנוך, הפוך

בכיתה ד' בערך, כשהייתי רכז בקבוצת הקט־סל של אליצור גוש חיספין, הגעתי בטעות לאחד המשחקים במכנסיים קצרים של אחי, שהיו גדולים על מידותיי. במשחק חששתי שתתחולל איזו תאונה מצערת, והם ייפלו באמצע מהלך וירטואוזי שלי, לקול תרועות הקהל. בצר לי אחזתי את המכנסיים בידי, גם כשהכדור היה אצלי. בשלב מסוים לקח המאמן פסק זמן ולאחר שנתן לנו את ההנחיה שהכי אהב לתת ("כנסו פנימה בצעד וחצי"), פנה אליי ואמר: "ואתה חנוך, למה אתה כל הזמן נוגע במכנסיים, מה זה פה, פיפיאדה??" לימים, הפך המושג "פיפיאדה" למטבע לשון, והיה נאמר על ידינו על כל מי שגירבץ. אבל באותו משחק העניינים היו קודרים: הבנתי שצריך…

להמשך קריאה הפוך, חנוך, הפוך

חביתוש, טלכרט והצליל הצורם ההוא של המודם

1. גדל פה דור שלא יודע להכין עבודה שנתית בלי גוגל. 2. גדל פה דור שלא הייתה לו אפשרות לזכות בחולצה ותקליט. 3. גדל פה דור שכבר לא ישלם 12 דולר בבית מלון בשביל אינטרנט. 4. גדל פה דור שלעולם לא שרק לחבר מתחת לחלון, כדי לקרוא לו לרדת למטה. 5. גדל פה דור שלא יודע מה זה אסימון וטלכרט, ולא נאלץ לזכור 789 ספרות בשביל הסיסמה של הבזקכרט. 6. גדל פה דור שלא יודע מה זה "לשרוף פילים". 7. גדל פה דור שלא יודע מה זו אנציקלופדיה אביב. 8. גדל פה דור שלא העריץ את סטיב אוסטין. 9. גדל פה דור שלא…

להמשך קריאה חביתוש, טלכרט והצליל הצורם ההוא של המודם

שומר אחי

לפני הכל אני מבקש לפטור מקריאת המדור, ולו באופן חד־פעמי, את מוציאי דיבת הארץ, את אלה שהעונג שלהם הוא להשחיר את פני עמם, וגם את המיואשים ואת הציניים. כל אלה מקבלים שחרור, ניפגש בשבוע הבא. אני לא אכעס. זהו, הלכו? יפה. אפתח במשהו מן העבר: שום תקופה בחיי לא חיברה אותי להבנה שיש לנו מכנה משותף כמו החודשים שהיינו בלבנון, ארבעת חברי הצוות של הטנק. היינו ארבעה שריונרים במוצב מבודד מאוד של צד"ל בגזרה המזרחית בלבנון. סוג'וד, כך קראו למקום הקסום, ההזוי והמרוחק הזה. אני הגעתי מרמת הגולן, בן של רב ותלמיד ישיבה, הטען של הטנק הגיע מכפר דרוזי בצפון, התותחן היה קיבוצניק…

להמשך קריאה שומר אחי

30 שאלות חשובות

1 למה בכספומטים מבקשים מאיתנו לנקוב רק סכום בכפולות של מאה (מאה או 200 או 400 שקל)? למה אי־אפשר לבקש 120 שקל? אתם בנק, רבנן, ברור שיש לכם גם שטרות של 20, אז למה להתקעווד?   2 למה אנשים מקללים אחד את השני ב"כלב", ולא, למשל, ב"חתול"? הרי בין שניהם, לא ברור שהחתול יותר חרא? 3 אדם שיוצא לדייט עם מישהי ממחלקת שימור הלקוחות בהוט, כמה זמן לוקח לו להיפרד ממנה? 4 מה נעשה עם הדור הזה שגדל פה ואין לו שום יכולת להבין כמה נפלא היה לשחק ב"סנייק"? 5 לאן נעלמים הג'ינג'ים כשהם מתבגרים? מגלים אותם לאנשהו או שתוחלת החיים שלהם היא…

להמשך קריאה 30 שאלות חשובות

חדר בריחה

1. הגיע הזמן לפתוח את זה: בחדר ממוצע במלון ישראלי יש כמות מתגים פסיכית שיכולה להספיק ל־16 רבי־קומות ברחוב ממוצע במנהטן. אתה נכנס לחדר במלון בישראל ובכל פינה יש עשרה מתגים. הם תוקפים מכל עבר ואין שום דרך להבין את המִצרפים ולפצח את ההיגיון הפנימי והאלגוריתמים שלהם: נניח נכנסת לחדר המלון בלילה ואינך מעוניין להעיר את זוגתך. אתה מרים בתמימות מתג אחד ליד המיטה, ולפתע נדלק האור בכל החדר, אבל כשאתה לוחץ שוב בבהלה על אותו מתג, כבים רק חצי מהאורות שהדלקת, אז אתה מנסה מהר מתג אחר בכניסה לחדר, והוא מדליק פתאום את האור במקלחת. אז אתה עובר בלחץ למתג לידו, אבל…

להמשך קריאה חדר בריחה

חמש פאדיחות שלי

הן אולי לא פאדיחות גדולות מבחינה אובייקטיבית, אבל מסיבה כלשהי הן עדיין הופכות לי את הבטן כאשר אני נזכר בהן. בואו נתחיל: בכיתה ה' בערך, היינו בכותל, אני ואבא. רחבת הכותל הייתה עמוסה במתפללים ולפתע הגיע לכיווננו אדם די מבוגר עם טלית. אבא שלי היה בשלב בתפילה שהוא לא היה יכול לדבר, אבל הוא לחץ לו את היד וסימן לי משהו לא ברור לכיוונו. מי שמורגל בטקסים דתיים שבהם אסור לדבר, מכיר את ההמהומים הללו, הם מקובלים בעיקר בשולחן שבת אחרי נטילת ידיים ולפני בציעת הלחם. מכל מקום, אבא שלי הימהם וסימן לי לכיוון אותו יהודי מבוגר. הסתכלתי על היהודי וראיתי שבידו יש…

להמשך קריאה חמש פאדיחות שלי

סליחות מאוחרות

האירוע שהתקיים זה מכבר בגוש עציון לציון 50 שנה להתיישבות - או לכיבוש, כפי שב"הארץ" הקפידו לכנותו בדווקנות (נראה לי שבכל מקרה ולפי כולם, אפשר לסכם שמדובר ב־50 שנה לניצחון במלחמה שאם היינו מפסידים בה, פשוט לא היינו) - עורר ויכוח ומדון, כמקובל במחוזותינו. האמת היא, שכתושב גוש עציון עברתי בשבועות האחרונים ליד המקום שהתקיים בו הטקס, והכל נראה לי קצת גרנדיוזי ומופרע מדי: הבימה המטורללת שהוקמה בעמל רב באמצע שום מקום, עם אלפי מקומות ישיבה וטריבונות ומסכי ענק, וכל הזמן עבדו שם ושיפצו והכשירו שטח, והקיפו הכל בגדר והכינו סידורי אבטחה. וכמובן הייתה עלות הפקתית של הערב עצמו - וכל זה התנדף…

להמשך קריאה סליחות מאוחרות

הפוך, קהלת, הפוך

"טוֹבָה חָכְמָה, מִכְּלֵי קְרָב" (קהלת ט', י"ח) היופי במגילת קהלת הוא שאפשר להבין אותה בכל מיני דרכים, בין היתר משום שנאמרים בה כל מיני דברים, חלקם דברים סותרים, ויותר משיש בה תשובות, יש בה שאלות. אני מת על הרגע שבו קהלת משכנע אותך בדבר אחד ואז משנה את נקודת המבט ואומר לך את ההפך. זה מזכיר לי תמיד משהו שחבר סיפר לי על היפנים. דבר מדהים: נכון אתם רואים פה ושם, בטלוויזיה או בחו"ל, יפנים מסתובבים עם מסכה כזו שמכסה את הפה, כאילו הם רופאי שיניים או משהו? נכון חשבתם שהם איסטניסים או היפוכונדרים ושהם לא רוצים להידבק מהאוויר המזוהם או משהו? אז…

להמשך קריאה הפוך, קהלת, הפוך

לא מאוחר מדי לשמוח

שתהיה שנה מינורית. שנה שלא יקרו בה דברים גדולים. בלי יותר מדי עדי מדינה וצוללות חדשות, בלי מבזקי חדשות מאירועי טרור באירופה, בלי מגנומטרים ובלי צעקות בלתי פוסקות. שתהיה שנה מינורית. שנה שלא יקרו בה דברים גדולים. בלי יותר מדי עדי מדינה וצוללות חדשות, בלי מבזקי חדשות מאירועי טרור באירופה, בלי מגנומטרים ובלי צעקות בלתי פוסקות. שתהיה שנה שבה נרים את הראש מהאייפונים לא רק כאשר נגמרת הסוללה, ניסע בזהירות על האופניים החשמליים ונשמור על החיים שלנו. שתהיה שנה שבה נצחק, בעיקר על עצמנו, נכבד כל אדם גם אם ברור לנו לגמרי שהוא טועה, לא נהיה שיפוטיים ונדע להכיל גם מחלוקת. שתהיה שנה…

להמשך קריאה לא מאוחר מדי לשמוח

שלוש החלטות לשנה החדשה

החלטה ראשונה לשנה החדשה: השנה אוכַל נכון. מצבי היום הוא דיכוטומי. או שאני עולה או שאני יורד במשקל. אין אמצע. או שאני אוכל בבולמוס, זולל בראבק כאילו רעב עומד לתקוף את הארץ; או שאני צם כדוגמנית ביום שלפני הצילומים. אבל זה חייב להשתנות. הנה אמצא את שביל הזהב. באחת הדיאטות שלי, אחת מני ים, הגעתי לקבוצת הרזיה כלשהי. זה היה מפגש בכורה. חילקו לנו חוברות עבות, ממש ספרים, המפרטים את השיטה, מסבירים מה נאכל בכל ארוחה, מה האלטרנטיבות הנפלאות שיש לקרואסון שוקולד (קולרבי קצוץ), מה צריך לעשות אם ממש בא לך מילקשייק (לקפוץ מצוק), ומה התחליפים הטעימים לשוקולד (אין). החוברת מלאה הסברים על…

להמשך קריאה שלוש החלטות לשנה החדשה

ותודה לך, מרקו מ"הלב", על חרדת הנטישה

1. לאחרונה הילדים שלי התלוננו שהוויי־פיי בבית חלש. לא טוב להם, אתם מבינים? לכל אחד מהם יש בחדר מזגן ו־3,000 ערוצים בטלוויזיה, אבל הוויי־פיי, אללי, הוא חלש. ילדים בפלורידה איבדו את ביתם בגלל ההוריקן, בסוריה נטבחו מאות אלפים, אבל הם, הם לא מאושרים כי הוויי־פיי חלש. לא תגידו נפלה הרשת, לא תגידו אין וויי־פיי בכלל. יש וויי־פיי. אבל הוא חלש.  2. פעם בחודש הביאו סרט ליישוב שבו גדלתי בדרום רמת הגולן. הקרינו אותו על קיר המועדון. זה היה אושר צרוף: אנחנו ישבנו על הרצפה תחת כיפת השמיים וצפינו בסרט שמישהו אחר החליט עבורנו שנראה. אני לא אשכח את הסרט המוזר הזה שהביאו באחד…

להמשך קריאה ותודה לך, מרקו מ"הלב", על חרדת הנטישה

שעת חסד

בגלל הכללים המובנים מאליהם של משרד הרווחה לא אוכל להיכנס לרוב הפרטים, אבל ביום שישי שעבר השתתפתי בטקס ברית המילה המרגש ביותר בחיי. קרובת משפחתי מהמעגל הראשון שגרה גם בשכנות אלינו,  משמשת כמשפחת קלט. ילדים שסערת חייהם גורמת להם להיות ללא קורת גג מוצאים אצלה בית, עד שמתקבלת החלטה בעניינם, או עד שמוצאים משפחת אומנה. חסד של אמת. ובפעם הזו הגיע אליה תינוק בן 5 ימים. לא אוכל לפרט את נסיבות חייו של העולל הרך הזה, אבל הדעת נותנת כי אם תינוק נמצא לבדו בבית החולים, ללא אב וללא אם, ללא קרובי משפחה, ללא מישהו שיוכל לטפל בו, משהו עצוב מאוד התרחש. אז…

להמשך קריאה שעת חסד

טיפול ראש

חנוך: "תשמע סיפור, אריאל. אחרי שנתניהו ניצח בבחירות 2013, יצא לי לשוחח איתו שיחה ארוכה באווירה רגועה. יחסית לז'אנר ולמגבלות הקשורות באישיותו של נתניהו, זו שיחה שאפשר להגדיר אותה שיחת נפש. נתניהו מנה בפניי בכאב עוולות רבות שנעשו לו לאורך השנים, חלק גדול מהן על ידי התקשורת. עם רוב הטענות שהוא השמיע הסכמתי, אבל התמונה הכוללת שעלתה מדבריו הייתה קשה מדי ושאלתי אותו, לא בהתרסה, כיצד מתיישבת ההרגשה שלו שכל הזמן דופקים אותו, עם העובדה הנחרצת שבסופו של יום הוא ראש ממשלת ישראל. אני זוכר שהוא הביט בי וראיתי עליו שהוא לא מבין את דבריי, כלומר הרגשתי באותו רגע באופן ברור מאוד, שהאיש המרשים…

להמשך קריאה טיפול ראש

שככה יהיה לי טוב

אומרים שאפשר להוציא את האדם מן הישיבה, אבל אי־אפשר להוציא את הישיבה מהאדם. באלול אני מרגיש את זה בעצמות שלי. את המתיקות והיראה של חודש הרחמים והסליחות ואת תחושת ההזדמנות המיוחדת מכך ש"המלך בשדה" - אחוש ככל הנראה עד יומי האחרון על פני האדמה. בשנים האחרונות למדתי לקבל זאת בברכה, ולכבוד כניסתו של חודש אלול אני מזמין אתכם לעיין יחד בשתי אגדות חז"ל קסומות, שהן בעצם שתי דרכים של תשובה. האגדה הראשונה מובאת במסכת ברכות. היא מספרת על רבי מאיר, והנה היא בתרגום מארמית (תודה לשמואל פאוסט, מחבר "אגדתא") בכמה קיצורים שלי: "אותם בריונים שהיו בשכנותו של רבי מאיר והיו מצערים אותו הרבה,…

להמשך קריאה שככה יהיה לי טוב

הסחרור הבולימי שלי

במוצאי שבת חלמתי שאני אוכל שוקולד במילוי תות, ובזמן שאני אוכל את זה, ואני בחדרי, נכנסת לחדר קוקילידה והמומה ממה שהיא רואה. היא מביטה בהלם בי ובשוקולד תות ויוצאת מהחדר בזעקות שבר. בשלב הזה בחלום אני רץ אחריה, מנסה לפייסה ואומר לה: תקשיבי, קוקילידה, זה לא מה שאת חושבת, זה לא בדיוק כפי שזה נראה, אבל הקוקילידה מתרחקת ממני בעלבון. בנקודה הזו התעוררתי מזיע ורצתי למקרר. הייתה שם עטיפה של קוקילידה. משהו רע קורה לי, את זאת לא אכחיש. התמכרתי לקוקילידה. מדובר בהתמכרות די עמוקה. קוקילידה – נשבע לכם שאפילו להגיד את המילה הזו מסב לי אושר. קוקילידה. איזה מצלול. קוקילידה זה הדבר…

להמשך קריאה הסחרור הבולימי שלי

חי על הקשה

בחופש הגדול, באוגוסט לפני כ־25 שנה, הלכתי עם חבר לעשות מסלול במסגרת מה שקראו לו אצלנו באותן שנים "טיול הכנה". היינו בכיתה ט', ותפקידנו היה ללכת בנחל דליות ברמת הגולן, כדי שיומיים לאחר מכן נוביל את החברים שלנו במסלול הזה. אני לא סגור עד הסוף על ההיגיון של הנוהל הזה, אבל בזמנו הוא היה מקובל. מה שמוזר הוא שהחברים שהיו אמורים לטייל בנחל אחרי טיול ההכנה היו בני גילנו, אז אם אין זה בטוח ללכת למסלול הזה, כלומר נניח שהיינו מגלים שיש מוקשים בדרך (בזמנו זה לא היה דבר נדיר), מה בדיוק ייתן לשלוח שני חברה ככוח חלוץ לבדם? כדי שהמוקשים יפוצצו רק…

להמשך קריאה חי על הקשה