מונקי ביזנס

הכל בחיים זה עניין של הֶקשר, של קונטקסט. לפני כמה שבועות הגעתי ליערות הגשם באפריקה. אמרו לנו שנראה שימפנזים ממש מקרוב, במקום מחייתם הטבעי. בדמיוני ראיתי מאות שימפנזים מסתובבים בנחת ואני ביניהם, מצטלם איתם, משוחח קלות ונהנה בחברתם. דא עקא, שהיה שם שימפנזה אחד. בלבד. זה מה שמצאנו. המדריך המקומי החליט שנעקוב אחריו. וכך התחלנו עשרה אנשים לעקוב אחרי שימפנזה אומלל. כמו רות לנעמי, כך אנו לשימפנזה, באשר ילך נלך ובאשר ילין נלין. הוא הולך ואנחנו אחריו. הוא נעצר, גם אנחנו נעצרים, מאוד קרובים אבל לא קרובים מדי כדי לא להכעיסו. בשלב מסוים קלטתי כמה זה מוזר. כמה זה חסר קונטקסט. תהיתי מה…

להמשך קריאה מונקי ביזנס

סליחה, יש לכם את זה גם באקסטרה–שמאל?

יש מיזם מתוק מאוד שנקרא "קולולם". אנשים בכל הגילים ומכל גוני החברה הישראלית באים ושרים יחד. אותי זה מרגש. במוצאי שבת שעברה ראיתי כתבה יפה על הפרויקט הזה בחדשות 2 וחשתי תקווה. יש משהו נכון בעיניי בלהשאיר את המחלוקות בצד ולחפש גם את המאחד. זה אירוע שמבטא צורך אנושי ומקסים. מובן שלא הופתעתי כאשר למחרת השידור, בביקורת הטלוויזיה של "הארץ", פורסם טקסט קטלני על המיזם הזה, על הזיוף לכאורה שיש בו. הטקסט היה לגלגני, מתנשא. נזכרתי בספרה החדש של צביה גרינפילד, "התרסקות", שבו מנסה הכותבת להסביר לאחיה השמאלנים למה לא מקשיבים להם. למה גם הרעיונות ההגיוניים שלהם מאבדים אחיזה, והציבור עובר בחלקו לימין,…

להמשך קריאה סליחה, יש לכם את זה גם באקסטרה–שמאל?

רשימת חיסול

1 אנשים שלא אכלו כלום מהבוקר. 2 אנשים שמניילנים את השלט שלהם (מה הקטע?). 3 אנשים שגם ב־2018 אומרים לך שאתה חייב לקרוא את "מי הזיז את הגבינה שלי". שחררו, חברים, אף אחד לא הזיז לי את הגבינה. אכלתי אותה.  4 אנשים שכשאתה שואל איפה נמצא משהו שאיבדת, אומרים לך, "תיזכר איפה הנחת אותו". אם הייתי זוכר איפה הנחתי אותו לא הייתי צריך את עזרתך, דביל. 5 אנשים שמתחילים כל שיחת טלפון ב"איפה אתה". בוא תיגש לעניין, אדוני. כשארצה לדווח לך על המיקום שלי בקביעות, אשים אזיק אלקטרוני. 6 אנשים שמגיעים במדים לחתונה. בואו, לא הגעתם מצידון כרגע, יכולתם להחליף דקה חולצה באוטו.…

להמשך קריאה רשימת חיסול

ואהבת

בעת כתיבת שורות אלו אני בחוף המזרחי של זנזיבר, במלון בוטיק שנקרא "סופיה" (אני משלם מחיר מלא), וזה בלי ספק אחד המקומות המרהיבים והסוריאליסטיים שהייתי בהם בחיי. אני כותב את הטור על ערסל מול הים, ומעבר לקיר המפריד ביני לבין השכנים של המלון, מרחק 20 מטר ממני, יושבים עשרות ילדים מקומיים על הרצפה ולומדים בבית הספר של הכפר. אין כיסאות, אין שולחנות, אין חלוקה של כיתות לפי גילים וספק אם יש תוכנית לימוד. ובינתיים, מולי על החוף מסתובבים חליפות בני שבט המסאי, תיירים מאירופה ודייגים מקומיים; נשים עם מלכודות מיוחדות תופסות אצות לפרנסתן; ילדים בני המקום מחפשים סרטנים; שיירות של עיזים, ברווזים ולעיתים…

להמשך קריאה ואהבת